משבר גיל הארבעים, מהו? ומה הוא בא לשרת.

משבר גיל ארבעים,הינו תופעה חדשה יחסית לתהליכים היסטוריים. זהו תהליך ששייך לחברה המערבית המתועשת. אין לנו שום ידיעה על כתובים או עדויות מן העולם העתיק, או מתרבויות שבטיות, על התהליך הקרוי כיום “משבר גיל הארבעים”. קיימות תרבויות בהן האדם היה עובר טקסי חניכה (כמו ריקוד השמש אצל האינדיאנים, הנעשה בגיל מאוחר יחסית: הטקס בו האדם נולד מחדש). או הנחיות מגורו, שהיה מנחה את התלמיד לתהליכים קשים ומחייבים יותר במקביל לגיל הארבעים (כמו תהליכי התכנסות ומדיטציה שמחייבים הרבה הכנה וזמן של תרגול קודם).
גם ביהדות הכניסה לתוך עולם הסוד תלוי בגיל ארבעים. כך שקיים כאן מכנה המשותף לכל התרבויות הקדומות, לפיו האדם עובר תהליך מכין וארוך, שמתחיל בגיל צעיר מאוד. תהליך התפתחותי שהוא חלק אינטגראלי מן התרבות שבה חי אותו אדם, כך שבהגיעו לגיל ארבעים הוא מוכן ללכת הלאה לשלב הבא של התפתחותו.
כמובן שלא כל אדם זוכה לזה, אך בכל מקרה גיל הארבעים מהווה גיל בעל משמעות כבדה. היחס הנכון לנושא זה מאפשר לאדם לנוע מגיל זה לכיוון הזקנה באופן נכון יותר ומשמעותי יותר..
בתרבות בה אנו חיים קיימות דרישות מן האדם, שלא היו עד כה בהיסטוריה האנושית. האדם נאלץ להיות חשוף כל הזמן לגירויים חדשים וללמוד כל הזמן עוד ועוד. ההתפתחות היא כל כך מהירה שניראה כי חברות הטכנולוגיה מאיטות בכח את עצמן, כי לציבור הצרכנים אין יכולת לעכל את הקידמה החדשה.
האדם של היום צריך להיות טוב במגוון תחומים והוא נדרש לשכלל את הבנתו כל הזמן. דבר זה אינו רע בעיקרו, אך יש לכך מחיר. דבר נוסף משמעותי מאוד שהלך לנו לאיבוד הוא חיי הקהילה, חיי השבט. החברה המערבית שמה את האדם הפרטי כערך עליון, כלומר את האינדיווידואליזם. האדם והתפתחותו הפרטית, היא ה”דת” החדשה. כך שבסופו של יום האדם נותר לבדו .
תחושת ה”לבד” הינה מחיר קשה. בגלל “דת האינדיווידואליזם” האדם משלם נכון להיום מחיר כבד, שיש לו כמובן גם יתרונות, אך המחיר המרכזי הוא אובדן הדרך במובנים הפסיכולוגיים רוחניים. יש תהליכים שהאדם לא יכול לעשות לבדו, והוא זקוק למורה, לקבוצה או לקהילה או” ביחד” כלשהו.
בתוך הרקע התרבותי הזה, גדלים אנשים שחיים בתוך מירוץ. המירוץ, להספיק עוד ועוד. עוד כסף, מידע, יוקרה, מעמד, חברים, הישגים, רכוש, תארים וכו’. הקרקע הערכית בתרבות הנוכחית בדרך כלל היא של הישגיות, הצטיינות, עמידה ביעדים, עם קודים התנהגותיים של “חיה ותן לחיות”, ו”אל תדחף את אפך לא לעניינך”.
כך קורה שמרוב אינדיוודואליות ומרוב הסתגרות ומרוב תחרותיות ( ולאו דווקא מול משהו אחר- לעיתים התחרות היא של האדם מול עצמו), עם הגיע האדם לגיל ארבעים – הנה לפתע קורה משהו שעוצר את הטירוף הזה. משהו שמופיע כמשבר. לרוב זה מופיע אצל אנשים ערכיים מאוד. לפתע האדם חש כי הוא כבר לא יכול יותר, הוא רוצה להתגרש או לנסוע לבדו להודו כמו צעירים של אחרי הצבא, לזמן בלתי מוגבל. להשתחרר מכל מחויבות. לקנות לפתע הרלי דיוידסון ענקי ולשוטט בכבישי הארץ. הוא חש כי הוא רוצה לחיות שוב, לנשום שוב, להרגיש את התחדשות הנעורים שוב. ניראה שכל זה הלך לו לאיבוד במרוצת הזמן. פתאום הוא מתעורר עם תחושה ודחף לעשות שינוי עכשיו, כעת. שאם לא הוא מוותר וניכנע וקמל לתוך הזיקנה.
הדבר נכון כאמור גם לגבי נשים. בעידן שלנו נשים חוות עומס עצום המגיע משאיפות ותפיסות הקשורות למהות הנשיות ותפקידי האישה. כיום האישה היא לא רק אם ורעיה אלא היא גם אשת מקצוע, פרופסיונאלית, קרייריסטית, מפרנסת, מעורבת בחברה, עושה התפתחות אישית וכמובן שואפת להראות (חיצונית) צעירה ורעננה. עומס זה הוא כמעט בלתי אפשרי,וכולל בתוכו קונפליקטים בין תפקידים רבים. נשים רבות כיום משקיעות מאמץ רב, רגשי ואחר, על מנת לנסות ולמצוא את “נוסחת הפלא” שתביא לאיזון ולהצלחה בכל התחומים. בדרך לכך הויתורים הם רבים וכואבים. בגילאי הארבעים נשים רבות חשות כי הן “איבדו את עצמן”. וכמובן מתווספת לכך גם עייפות פיזית ורגשית רבה.

המשבר (של גברים ונשים כאחד) הוא סימן לכך שחלקי נפש שהיו זמן רב מודחקים, אינם מוכנים יותר לסבול את ההדחקה שלהם. נפש האדם רוצה וצריכה להתבטא להתפתח ולנוע קדימה, שהרי זאת אחת מן הסיבות החשובות להיותנו כאן.
כך שמשבר גיל הארבעים, הינו הזדמנות להתעוררות משינה עמוקה של שנים רבות, שבהם עיקר חלקי נפשו של האדם הוזנחו.
ולאור כל זאת, מה היא הדרך להתמודדות במצב זה?
זה כמובן מאוד שונה מאחד לאחד. אבל עצם הגעת המשבר היא עדות לכך שהאדם עדיין חי, ועל כך יש לשמוח.
אפרט יותר בהמשך, במאמר הבא.