שאלה ותשובה כהמשך ל”סימפטום כאשנב להוויה”

והנה מספר שאלות שנשאלתי מתוך המאמר הקודם: (סימפטום כאשנב להוויה) –

שאלה -אם חליתי במשהו, מה אני אמור לעשות אם זה? מה זה בא לומר לי? ואיך עלי להתמודד עם זה?
תשובה – כל מחלה כמו שכבר צוין, מורכבת מסימפטומים, שהם מחולקים לשלוש קטגוריות:
א- נפשי-מנטאלי
ב- אנרגטי-כמה כוח זמין יש לאדם
ג- גופני
כאשר דבר יוצא מאיזון, נוצרים סימפטומים המעידים על הדבר שיצא מאיזון.
ב”איזון” אין הכוונה לשקט נפשי תמידי, מן מצב פרווה שהוא ניראה סטטי ונינוח מבחוץ. לא זו הכוונה באיזון.
איזון זהו מצב בו האדם קשור למהותו, לסיבת קיומו, באופן מודע. סיבת קיומי נקראת במזרח טאו. הטאו שלך, שלי, שלנו.
מחלות נוצרות כשיקוף לאדם. איפה הוא טועה, או איפה הוא שוכח, או איפה הוא העדיף לעצום עיניים מכל מני סיבות.
מה היא סיבת קיומי? ואיך ניתן לממש אותה? ידיעה זו לא באה מן הראש. היא ידיעה קיומית שבאה מן הלב, שלעיתים היא לא הגיונית ונראית כלא סבירה.
ככל שהאדם מנותק ממנה, הוא יפתח תופעות מסוגים שונים, שיעוררו אותו להתבונן על חייו ולשאול-מה קורה איתי? ואיפה אני נמצא בעולם הזה? זהו תפקידן של מחלות ושל תופעות שסבל כרוך בהן.
דרך ההתמודדות היא תמיד בתשומת לב ומודעות. אך לעיתים מודעות לבדה לא מספיקה, וכל מי שעושה “עבודה” עם עצמו, מכיר את המצב הזה.
מצב בו למודעות אין כוח לשנות- זהו מצב שהוא תוצאה של רשמים מוקדמים מאוד, שנרשמו בתוך האורגניזם, ויוצרים זיכרון תאי, הטמון בתוך התא, כך שכל הפיזיולוגיה של האדם רוויה בזיכרון זה.
תופעות מסוג זה בדרך כלל קשורות לחויות הלידה או לחוויות ילדות מוקדמות מאוד, שעדיין פועלות כדבר אקטיבי על נפש האדם. אחת מדרכי התמודדות היא בשיטת טיפול הומיאופתית.
לתרופה הומיאופתית יש יכולת לגעת ולהניע זיכרון תאי קדום.
דרך התמודדות נוספת היא תהליך שנקרא “נשימה מעגלית”. אף היא יכולה להתמודד עם זיכרון תאי. הדבר הראשון שהאורגניזם חווה בשעת לידתו, הוא הנשימה הראשונה. כך שדפוסי נשימה (נשימה עמוקה או שטחית-ארוכה או קצרה וכו’) ועבודה עימן, נוגעים מידית ברובד עמוק ובסיסי בנפש האדם.
מזוית נוספת יש לציין כי כאשר מופיעה מחלה, ובעיקר אקוטית-דלקת ריאות למשל, אז יש ראשית לרפא את המחלה, ולא משנה איך, עקב הסיכון לחיי אדם. רק לאחר מכן יש לשאול ולברר מדוע הופיעה מחלה זו ומה היא סיבתה ומה היא באה לרמוז וללמד את האדם שחלה.
דוגמא-איש עסקים שחש בכל ליבו, שעסק מסוים שלו לא מתקדם בצורה טובה ולא נכון להשקיע שם. אך הוא המשיך במהלך עסקי זה מסיבות שונות. לבסוף נכשל. אמנם לא במחיר כספי גבוה, ולא קרה לו אסון עסקי, אך עצם הידיעה מה נכון לעשות, וההתעלמות מזה, גרמו לו לבסוף לפתח דלקת ריאות.
מדוע הן הריאות שהגיבו למהלך נפשי כזה? עניין זה קשור למבניות בסיסית של גופו, וכן להיסטוריה פרטית של התפתחות נפשית.
דבר נוסף- אכן כל סימפטום בא כדי לעורר, אך לא כל דבר מחייב התבוננות רגשית או רוחנית. יש לעיתים מצב גופני שנכון לו דווקא שינוי תזונתי, או פעילות גופנית מתונה וכיוצא בזה.
לסיכום-אם בא סבל כלשהו לחיי אדם, זה בא כדי לעורר אותו. הסבל הוא הזדמנות ואפשרות לנוע למקומות נפשיים גבוהים יותר.