פרשת “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה”

1- פרשה – ראש:
רוב הפרשה מלמדת על ההיגיון שמאחורי כל אותן המצוות שמשה מלמד את ישראל. ההיגיון וההצדקה להכרח המוחלט של אותן המצוות הוא כי “אֲנִי יְהוָה“. רוב המצוות הנלמדות בפרשה זו מסתיימות באמירה זו, הבאה להראות כי הדיבור האלוהי המוביל למסקנה הלכתית מסוימת הינו הכרחי ומוחלט במציאות אותה רוצה האל להנחיל לאוהביו.
כמו שהיה אומר: מכיוון ש “אֲנִי יְהוָה“, מכאן מתחייב שכך וכך תעשה.
הפרשה מראה את ההיגיון שממנה נובעת ההלכה, עשה ואל תעשה. ההיגיון הינו בידיעת האל, שמתוך ידיעה זו נובעת ההלכה.

2- הפטרה – תוך: (על פי המסורת האיטלקית והספרדית. המסורת האשכנזית, מביאה הפטרה ממקור אחר המראה את משמעותו של בסוף תהליך התיקון “וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה” עמוס ט’-י”ג. ההפטרה כפי הספרדים מלמדת על ה”בעיה”)

“וָאוֹצִיאֵם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאֲבִאֵם, אֶל-הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם. וְגַם אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, נָתַתִּי לָהֶם, לִהְיוֹת לְאוֹת, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם–לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד” (יחזקאל כ’, י’- י”ג)
העם רואה את אלוהים בחוש מיידי, ביציאה ממצרים, האל פועל במופתים ובניסים. ולמרות שכולם נוכחים בנוכחות האל באופן מתמיד, ולמרות שכולם תחת כנפי שכינה יומם וליל. על אף זאת “בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד”.

3- סוף – היום, מאז ומתמיד:
כל אותן ההלכות קלה כבחמורה, וכל אותם הבירורים של פירוט הלכתי קפדני, שאינו מותיר לאדם חלל להתנסות, וכולא אותו באין ספור דקויות המחייבות רב צמוד ל”שאלות רב” אין סופיות, אינן שאלות דתיות, אין הן קשורות לדת אלוהים שעניינה “אֲנִי יְהוָה“. אלה שאלות חברתיות, הבונות חברה עם אורח חיים מסוים. כל עולם ההלכה הינה מסגרת חברתית, מסורתית, הבאה לגדר את הזהות החברתית של האדם.
בינה לבין האל עצמו, יש קשר רחוק, עקיף , לא ישיר ולא מחייב.
דבר זה אינו שונה מכל חברה אחרת החיה על פי גדרים המפרידים ויוצרים לה זהות מובדלת משאר החברות.

לעומת זאת שאלות כמו:
א- כיצד לדעת את אלוהים.
ב- כיצד להכין עצמי לבית לאלוהים שיכון בי.
ג- כיצד לזהות את אצבע אלוהים בתוכי, קודם כל, ואז בעולם כולו.
ד- מהי הדרך להפוך עצמי למקדש לאלוהים, כדי שייווצרו היחסים ביני לאלוהות.
ה- מהי הדרך לראיית האל באופן ישיר, לתפיסת אלוהים ישירה.
ו- אם יש בי הפרעות כלשהן, המפריעות והופכות למסכים מפרידים ביני לבין האלוהות, מהי הדרך להסיר אותם.
ז- אם יש בי הפרעות גופניות היוצרות מסך ביני לבין האלוהות, האם יש דרך להסיר את המסך הפיזיולוגי.

כל אלה הן שאלות דתיות. ואלה הן השאלות המובילות להכרה אליה הפרשה מכוונת ב”אֲנִי יְהוָה“.
כאשר ידיעת אלוהים נוכחת בנפש האדם, כאשר אלוהים בוקע מבין המסכים, אז ההלכה מובנת וטבעית לאדם, אז מצוות אלוהים אינן “הר שכפה עליהם”, אז מצוות אלוהים הם חלק טבעי והכרחי הממשיכות את תהליך הידיעה.
הערך הלכתי, כך אומר הנביא (יחזקאל – גלות בית ראשון) נכשל עוד בדור מצריים עצמו, “וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד“, וזאת עקב ניסיון שלא צלח, להנחית על האדם את האלוהות בעל כורחו.
נוכחותו של האל אינה יכולה לאלץ, אינה יכולה להכריח, אין בה אלימות, אין בה ענישה.
יש בה טוב, מחילה, אהבה, הזמנה להליכה משותפת – האלוהות והאדם חוברים בצוותא להליכה שזורת ידיים.
מסורת הלכתית הכופה עצמה על האדם, עלולה להביא לידי ההרס של הפוטנציאל האפשרי של ההליכה משותפת. ההלכה טובה לשם יצירת זהות חברתית ולאומית. אך לשם ידיעת האל, היא נכשלה לאורך הדורות, כישלון חרוץ.

הפרשה מראה את הדרך לידיעת האל, וכל הדרכים המובאות בפרשה עוסקות ביחסים של אדם וחברו:

א- “כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”
אל תתעלם מן העני, החלש, החסר, אותו אחד שאין לו. תן לו ממה שיש לך, כל מה שיש לך מעת האל הוא .
ב- “לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ”
להיות ישר עם חברך, משמעותו להיות ישר עם עצמך, בנפשך, משמעות הדבר להיות ישר לאלוהיך.
ג- “לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ–וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה”
דבר קל הוא לנצל את האחר בחולשתו, בעיקר כאשר הדבר הופך להיות רווחי. ניצול האחר, בעיקר לאור הקושי, המצוקה והחולשה שלו… זהו אחד מן המעשים היוצרים כהות חושים באדם, שהופך לגס רוח ובונה בתוכו את המסך המפריד.
ד- “לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ”
רכילות, עין הרע, לשון הרע, הלבנת פני החבר ברבים, דריסת כבודו של האדם. אילו מעשים היוצרים בנפש האדם נוקשות, גסות, לכלוך, ולכן התרחקות מן המקום הנפשי, הזקוק לטהרה ולזיכוך לשם ההכנה וההכשרה להופעת האל הפשוטה והטבעית בנפש האדם.
ה- “לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ…. לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”
השנאה, הנקמה, הנטירה מן האחר, אין רעל קשה ממנה לאדם עצמו… האדם השונא ומשמר טינה בנפשו, עושה לעצמו נזק עצום. ואהבת חינם, אהבת האדם האחר כמו שכל אחד היה מעוניין לעצמו, הינו המהלך המרפא באדם את הקנאה התאווה והכבוד, המוציאים את האדם מן העולם.

הפרשה מלמדת כי תשומת לב של האדם ביחסים בינו לבין עולמו, בינו לבין אנשים סבינו, זוהי הדרך לשם הכשרת הקרקע לשם הידיעה ממנה נובעת דרכי אלוהים “אֲנִי יְהוָה“.
ידיעה זו מאפשרת “הלכה” נכונה, ידיעה זו הינה מה שהופך את האדם ל”דתי”.