איוב מ”ד, סוג השיח וייחודיותו שיש לאיוב עם האל

בשעה שלכל הדמויות המרכזיות במקרא האל מדבר אליהם
כדוגמה:
א- וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם (בראשית יב,א)
ב- וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה (שמות ט, א)
ג- וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ (מלכים א, יט – ט)

לאיוב הדיבור אחר ושונה לחלוטין:
וַיַּעַן יְהוָה אֶת-אִיּוֹב וַיֹּאמַר (מ, א)
ואיוב משיב לאל:
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר (מ, ג)

לכל הדמויות המקראיות בדיבור עליהם, יש מדבר ויש שומע.
לאיוב הדיבור מדבר אותו, לא אליו, אלא אותו, האל מדבר את איוב דובר את איוב.
ואיוב משיב ודובר את האל עצמו, לא בשיח כמו במשה רבנו ואחרים, איוב מדבר את י-ה-ו-ה.
האל מדבר את עולמו הפנימי של איוב, ואיוב כמו כן – מדבר את עולמו הפנימי של האל – אותו.
הדיבור לאיוב איננו כמו בשיח, ולא במצבי תודעה של נביא שהשיח אפשרי כאשר הנביא הכין עצמו לנבואה, אז יש אפשרות לזיהוי של שתי מערכות זהות שונות:
1- הנביא כאדם פרטי, עם אישיות כמו כל אחד האדם.
2- הנביא כאשר זהותו הופכת לכלי שם בתוכו מתחוללת השיחה, אשר גם שם (בתוכו) יש פיצול לשתי דמויות שונות, הוא (הנביא, האדם הפרטי) והאל או המלאך הדובר בו.
“וָאֹמַר מָה-אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה-הֵמָּה אֵלֶּה” (זכריה א, ט)

פיצול זה אינו קיים באיוב, תודעה מחלוקת איננה קיימת שם.
כמו שאיוב מזהה את עצמו כנפרד מן האל, אז יש אותו ויש את האל המדבר אליו.
בסיפורו של איוב יש תפנית בגילוי האלוהי לאדם.
האל מדבר את האדם, מדבר את עולמו הפנימי, מדבר ומדייק את מה שיש בעולמו הפנימי של איוב.
וכך גם איוב המדבר את פנימיותו של האל, את עולמו הפנימי של האל.
זוהי רמת תקשורת חדשה שאופיינית במקרא רק לאיוב.
תקשורת שם חותם האל בנפש איוב הפך להיות יסוד מודע ופעיל (כפי שאליהוא אראה שאפשרי)
שם ניתנת לאיוב האפשרות לשיח שאיננו מחליף ידיעות או דברים בנושאים רבים כמו במשה רבנו, אלא זהו קשר ושיח של אל העולם עם חותמו שבאדם..
שם השיח הוא בממד שונה שעד כה לא הוצג במקרא. זהו שיח מסוג אחר וחדש.
שיח ששם אדם ואלוהים חזרו לסוג קשר ותקשורת טרום הגירוש והפיצול כפי שהוא מתואר בבראשית פרק ג’.
זהו שיח שם אדם מהדהד לאל את עצמו והאל מהדהד לאדם את עצמו.
על משה העיד האל:
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)
אך השיח של איוב – אלוהים, עמוק ובסיסי יותר, ראשוני יותר, גבוה יותר.
דרך איוב אם כן, מתקיים הקשר והשיח העמוק והאיכותי ביותר שמציג המקרא.

לכן בשיח אלוהים – איוב הם חוזרים אחד על דבריו של השני:
האל:
ַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב מנהסערה (מִן הַסְּעָרָה) וַיֹּאמַר, מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי-דָעַת (לח, א-ב)
איוב:
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר, מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי-דָעַת (מב, א-ג)
האל:
וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב מנסערה (מִן סְעָרָה) וַיֹּאמַר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (מ, ו-ז)
איוב:
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת-יְהוָה וַיֹּאמַר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (מב, א-ד)
להעיד כי האל באיוב, ללא מחיצות… ואיוב באל בקשר עבותות לא ייפרם.

סיפורו של איוב מלמד על קשר וחיבור לאלוהות שלא נראה עד כה במקרא.
זהו שיח חדש שם האל באיוב ואיוב באל.
שם איוב נכנס לגנזכי המלך, מכיוון שזהו מקומו הטבעי.