“כאפיק לנהר, כן הטאו לעולם.
מדמה הנהר ששליט הוא לאפיקו, כי האפיק הנמיך עצמו בפניו.
כך ידמו כל הנהרות כי מושלים הם באפיקיהם.
הילכך, החכם המבקש למשול בבני אדם, יבטל עצמו בפניהם.
למען עמוד בראשם, יבחר לעצמו את המקום האחרון ביניהם.
וכך, במושלו, אין בני אדם חשים בכובד עולו.
בעומדו בראשם, אין הם חשים ברסנו.
הילכך, שש העולם לשאתו על כתפיו ולעולם לא ייעף,
אין הוא מתחרה באיש,
הילכך, אין לא מתחרים.”
(לאו טזה – טאו טה צ’ינג, סו – תרגום, שלמה קאלו)
לכן הכליות ממוקמות אנטומית בתחתית הגוף מאחורי הגב.
כביכול, הן מקטינות עצמן מול חשיבות תפקידן האורגני, המערכתי. ועל אף חשיבותן שהעולם העתיק שם כליות במישור אחד עם לב (הממוקם במרכז החזה, המיקום הראוי לו)
הכליות כמו ומסתתרות במיקום שלהן, ו”מקטינות עצמן” לאור תפקידן המרכזי שהוא להפוך את נוזלי הגוף, לנוזלים בעלי איכות אישית הנישאת בתוך המים.
דבר זה מצביע (מתוך מה שלמדנו על ב- “שבעת הכיוונים – ארכיטיפ ס”ב) שהכליות קשורות לגב מותני, ולכן להיסטוריה של האדם מן הזווית התורשתית (עקב מיקומן של הכליות בקרבת איברי ההולדה, וכיצד הרפואות העתיקות משייכת להן אחריות על כוח הזרע והפריון).
ההיסטוריה של העולם כולו, שמורה במים – שהם תנאי לחיים האורגניים, והכליות שהן האיבר שיודע לעסוק עם מים, הן יודעות לעסוק עם הידע ההיסטורי של העולם כולו. לכן אברהם למד תורה מן הכליות, ולא מן הלב, או מן העצמות.
יש לכליות אם כן, שני אספקטים:
האספקט הראשון הינו יציב ואינו משתנה. זהו מבנה הכליות באופן פעולתן, מבנה יחידת הכליה הנפרון, ששם מתרחשת פעולת הסינון של נוזלי הגוף. עקרונות מבנה זה , אינם משתנים ולמשך כל חיי האדם הם פועלים על פי אותם העקרונות (עקרון מרכזי בפעולת הכליות קשור לעבודה עם נתרן כלורי – מלח שולחן – וכיצד הכליות יודעות לספוג נוזלים דרך מפלי יונים של נתרן ואשלגן ויוני סידן, לצורכי סינון קליטה או פליטה של נוזלים וחומרים מיותרים.
אופן פעולת הכליות שאינו משתנה תלוי במלח. הכליות עובדות עם מלח. מלח זהו מרכיב דרכו כליות פועלות סינון, מלח יוצר חיבור בין ניגודים ומביא לידי חיבור של ניגודים. על כך יבוא מאמר בפני עצמו)
האספקט השני הוא תנועת המים הזורמים בכליות, שזרימתם אינה יכולה להיפסק, אם תפסק הדבר יוביל לסיום החיים. זרימת המים הקבועה משמעותה – זרימת החיים והשתנותם.
היסוד הקבוע בכליות:
הוא זה היודע לתת למים את צורת האדם, ולצקת את אופיו של האדם, את איכותו הבסיסית במים, שאם איכות זו לא תהייה שם, דם האדם לא יוכל לפעול פעולה מזינה.
כך שהכליות, במבנה הביולוגי שלהן, ערוכות לייצר מים אישיים, מים בעלי ייחוד אישי.
זוהי הסיבה שמוסר האדם משויך לכליות, כיוון שיש בכליות “ידע” היודע את המצפן של דרכו של האדם. הכליות יודעות לאן האדם אמור ללכת, ומהו היעד של חיי האדם, לאן פניו מועדות.
לכן מוסר כליות, זהו “ביטוי לשוני” המתאר פונקציה השייכת לתפקוד ביולוגי של הכליה הקשור לפעולת סינון המים ומתן טעם ייחודי למים. בתוך טעם ייחודי זה, מתקיים תהליך בירור המוסר.
מוסר זה מתקיים על פי עיקרון אחד בלבד: האם האדם הולך בדרכו או שהוא סטה מן הדרך האישית המיועדת לו. אם סטה מן הדרך – הכליות עשויות להציק לו: “אַף-לֵילוֹת, יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי” (תהילים טז,ז) אם הוא הולך בדרכו המיועדת – הכליות מתפקדות בשיא הפוטנציאל שלהן.
לכן כל סטייה של האדם מדרכו, עשויה להוביל למצוקה כלייתית, לא במובן הקונבנציונאלי, אלא במובן של זרם החיים ותנועתם.
היסוד השני של הכליות: זהו יסוד זרימת המים.
זרימת המים בכליות משקפת את זרימת החיים. מים זורמים הם מים חיים. מים עומדים הם מים “מתים” או רעילים. לכן עיקרון זרימת המים בכליות קשור לעיקרון החיים.
עיקרון הזרימה: תהליך השינוי המתמיד של החיים.
כמו שאמר הרוקליטס (פילוסוף יווני 540 – 480 לפנה”ס)
“דבר אינו קבוע מלבד ההשתנות”
“אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים”
“ניגודים נמשכים זה לזה”
והדבר החשוב ביותר שאמר:
“ידע, אינו הבנה”.
דבריו מלמדים על איכות הזרימה המתמדת הקיום.
בכליות יש חיבור של שני גורמים אלו:
הקבוע – המעניק ביטחון, יציבות, אך בעיקר מצפן מוסרי של כיוון הדרך.
המשתנה – החיים עצמם השואפים בתנועה מתמדת בכדי להגיע אל היעד הנחפץ.