סיכום מפגש זה, הינו סיכום חלקי, עקב רוחב היריעה העצום, ורצוני להקל על הקריאה, לקצר ולחדד את מרכז הנקודה כפי יכולתי.
1- ראש:הפרשה בראשי פרקים, על פי הנושאים העולים ברצף הסיפור:
א- “וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו”
מפגש אדם – מלאך: אברהם פוגש בשלושה מלאכים, כל מלאך נושא עימו שליחות שונה.
מדוע אין המלאך יכול לשאת יותר משליחות אחת?
מכיוון שמלאך אינו יצור מורכב, הוא ישות המורכבת מ”יסוד” אחד בלבד, הוא פשוט ללא הרכבה. לכן הוא מבטא דרכו את בוראו, את האחדות שיצרה אותו. מכיוון שהוא אחד, הוא יכול לשאת רק נושא אחד או שליחות אחת בתוכו.
מכאן שאם ברצונו של האדם לפגוש במלאך, עליו (כמו המלאך) להיות אחד. האדם הינו יצור מורכב. מורכב מן הזווית הפיזית וכן מן הזווית הנפשית. כדי לבנות בתוכו כלים למפגש עם מלאך עליו לצרף את חלקיו השונים, בעיקר הנפשיים, ליחידה אחת. אז הוא מתאפשר מפגש מסוג זה.
בהפטרה מרומזת הדרך לאחדות של חלקי האדם:
“וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ”
” וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם”
סגירת הדלת, משמעותה סגירת האדם בפני קומוניקציה עם העולם החיצוני, האדם סוגר את דלתות החושים כלי התקשורת עם העולם, וכך הוא נותר ללא גירויים המוציאים אותו מתוך עצמו לעולם. בסגירת דלתות החושים הוא מאפשר תודעה נטולת סטימולציות, אז הוא נפתח החלל המאפשר תהליכים עמוקים הקשורים לממדים גבוהים במציאות.
ב- צחוק שרה: “וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ”
מדוע התורה עושה עניין מנושא זה? עם צחקה או לא? ושרה חשה אי נוחות על הקונפרונטציה מול האל ומול אברהם בעלה, לכן היא מכחשת.
הברכה, השפע האלוהי חל על האדם במלואו וטובו, כאשר פיו וליבו של האדם שווים. עם כוונתו אינה זהה לאופן בו הוא מציג את עצמו, פיו וליבו אינם שווים. אין הברכה והשפע האלוהי יכול לחול עליו בנחת.
ג- האל מזמין את אברהם לדיון ולשיחה על כוונותיו:
“וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ… וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע… חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”
הדבר שנתחדש בעולם משיחה זו האל ואברהם, הינו עיקרון ההשגחה הפרטית. עד לנקודה זו אין השגחה פרטית, יש תפיסת האנושות כמכלול, ואם צריך להשמיד אותה אז האל מביא עליה את המבול. בשיחה זו התחדש עיקרון השגחה פרטית ולא כללית, וזהו האופן בו כל העולם וכל הפרטים בעולם מתברכים על ידי אברהם.
ברכתו של אברהם הינה ההשגחה הפרטית על כל אדם עלי ידי האל.
השגחה פרטית משמעותה – קשר ישיר של האדם לאלוהות.
ד- סיפור השמדת סדום ועמורה, הצלת לוט, ולידת בנותיו של לוט מאביהן:
סיפור זה מלמד על שורשיו של בית דויד, זרע המשיח. בתו של לוט הבכורה יוזמת מתוך תחושת ייאוש וסוף את רעיון ההולדה לאביה, ממנה בה מואב, וממואב באה רות המואביה, שהיא נישאת לבועז, והוא הסבא רבה של דויד.
מרכז הסיפור של מהפכת סדום, לוט ובנותיו מלמד כיצד האיכות הראשונה של המשיח הינה היכולת שלו לרדת למקומות הקשים, המלוכלכים, המזוהמים ביותר, והוא עצמו נותר נקי, הוא עצמו אינו מושפע, אינו מתלכלך מן הדבר שהוא בא במגע איתו.
אין הכוונה לדמות של אדם ספציפי, אלא לימוד לכל אדם כיצד לעסוק עם המצוקות הפרטיות שלו עצמו וכיצד לטפל במצוקות של אדם אחר. כיצד לגעת במקום כואב ולהישאר עם פינה בלב שנותרה טהורה, ללא פגם, ללא רבב. כאשר האדם מזהה בתוכו נקודה זו, יש לו יכולת לעסוק ללא חשש עם הנושאים הקשים ביותר בתוכו ובעולמו, ולצאת משם נקי ומטוהר כולו.
נושא זה הינו כלל אלכימאי, יש צורך בכמות קטנה ביותר של זהב, כדי להפוך את העולם כלו לזהב.
נקודה זו הינה נקודת המשיח.
ה- כיצד אברהם מצהיר בפעם השנייה ששרה היא אחותו ולא אשתו:
“וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא”
אברהם נביא האחדות האלוהית, מחדש דבר נוסף, הוא רואה את שרה כאחותו.
אח ואחות הינן מילים הנגזרות מן המילה איחוי, עצם שנשברה וחלקיה מתאחים. החלקים השבורים מתאחים וחוזרים להיות יחידה אחת.
אברהם נביא האחדות רואה בזוגיות שלו עוד דרך לביטוייה הרב גוניות של האחדות, ולכן אשתו שהוא ישות נקבית ההפוכה לו במהותה, היא עצמה מגלה לו עוד אספקט על תנועתה של האחדות.
החידוש הגודל של אברהם בראיית שרה כאחותו, קשורה לבעייתיות שיש בקשרי אנוש מאז בריאת עולם ועד להיום. אנשים רואים באנשים אחרים פונקציה שהאחר ממלא לאדם כדי למלא איזה חוסר שיש לו.
כל קשרי אנוש הם סביב הצורך למלא את החסר במקומות נפשיים שונים, גבר צריך אישה כדי למלא צורך מסוים, וכן אישה זקוקה לגבר עקב צרכים. אדם רואה את האחר ככלי למילוי של פונקציה מסוימת. כאשר נעלם הצורך, ואין פונקציה למלאה, אין יותר צורך באדם הממלא פונקציה מסוימת, וזוהי אהבה שתלויה בדבר.
אברהם אינו כן, הוא מזהה את שרה בחלק מן השלם, כחלק שלו עצמו, שדרכה יש ביטוי רחב ועמוק יותר לטבעה של האחדות. וכאן הוא מחדש זוגיות מסוג לא פונקציונאלי, אלא אלוהי.
ו- סיפור העקדה: “וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”
זהו הניסיון העשירי של אברהם. בראשון נאמר לו “לך לך” וכן גם פה נאמר לו “ולך לך”, אברהם הלך כל חייו, לא עצר אף פעם, תמיד היה בתנועה קדימה. מעולם לא עצר להתבונן אחורית כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח. כאשר הקריאה האלוהית חלה על האדם, על האדם להשיב “הנני”.
הנני זוהי העדות לשורש שיש באדם ואחיזה שלו בתוך ההווה המתהווה, הוא אינו זקוק לניסיונות העבר שלו כדי להאמין בהווה, הוא לא לוקח איתו כצידה לדרך את מאורעות העבר שלו אך הוא חי בהווה לחלוטין, אז הוא כשיר לשמיעת קול האל.
אשת לוט – בעת היותה הולכת קדימה אחר צווי האל, מסתכלת אחורנית, כמו שכוחה ושורשיה נעוצים בעבר שלה. בהליכה זו אין יכולת לגבש את החדש, לכן היא מתאבנת.
הזקנה הנכונה של האדם אינה קשורה לכמה לימודים או ניסיונות התרחשו לו בחייו. אלא לדרגת הביטחון שיש לו בשהייה בהווה. ניסיון חיים אמיתי מעודד ביטחון ושורש בתוך ההווה, ולא השענות ומשענת על העבר וניסיון העבר. ועל נקודה זו אברהם נבחן.
המבחן הוא: אם יילקח ממך כל אותם הדברים שאת\ה נשען עליהם כדי לחוש עצמך קיים, מסוגל, חזק, בטוח ועוד… מה ייוותר ממך? עם את\ה נשען על יסודות מן העבר שלך או על המשפחה שלך או על קריירה שבנית לך, וכן על זוגיות והורות שבנית לך ועוד על זו הדרך, אם כל זה יילקח ממך, מה ממך נותר?
אנשים רבים עוברים משברים מסוג זה בשלב חיים כלשהו, וזוהי השאלה שתעמוד בפניהם:
עם אין לי את המקצוע שלי כדבר המגדיר אותי, אז מה נותר ממני?
או: אם אדם קרוב נפטר לי, שחיי היו שזורים בשלו, אז מה נותר ממני?
בעומק נפש האדם, מה שנותר לבדו הינו אלוהים עצמו, כל השאר הם לבושים בלבד על האלוהות, וזוהי מגמת האל בניסיונות השונים את האדם.