הקול הנו הביטוי העמוק באדם, חלק א’

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב)

1- הקול הינו הביטוי העמוק ביותר של האדם את עצמו.
אין ביטוי אמין ומדויק יותר לאדם ולמהותו, יותר מאשר הקול הטבעי והספונטני הבוקע מגרונו של אדם.

2- הקול הינו “הלבשה” לנשימה הראשונה של התינוק שנולד. התינוק נולד והמגע הראשוני שלו עם העולם ועם הסביבה (אקלים, נוכחות של מקום ועוד..) מתרחש באמצעות הנשימה הראשונה. כאשר הילד נשם את נשימתו הראשונה, הוא חווה את המפגש הראשון והמכונן שלו עם כדור הארץ ועם העולם שבתוכו הוא עומד לחיות. הנשימה הראשונה והמפגש בעוצמתו מעורר בתינוק קול של בכי. קול זה הינו הביטוי הקיומי והקמאי, העמוק ביותר באדם.
נשימה ראשונה זו של התינוק נותרת בזיכרון אורגני לכל ימי חייו של האדם. דרך הנשימה ניתן לחזור לחוויה הראשונה של המגע הראשוני של האדם עם עולמו. יש כוח עצום לחוויה מסוג רגרסיבי זה, מן הזווית התרפאותית ומן הזווית ההתפתחותית.
הזווית התרפאותית: (נשימה מעגלית) יש טראומות לידה מסוגים רבים הנותרים כזיכרון חי בתוך האורגניזם, והם ניכרים בסימפטומים גופניים ומנטאליים ומכתיבים את כל אופיים של חיי האדם למן הלידה ועד למותו, אלא אם כן מצב זה מטופל. טראומת לידה הנותרת באורגניזם כזיכרון פתולוגי, עשויה להתרחש עקב לידת מלקחיים או כל לידה המתרחשת באופן מיידי ואלים (קיסרי). או כאשר קרה משהו בעל אופי טראומטי לאימא בעת הלידה או בסמוך ללידה. אז מצבה של האימא עובר ו”נזרע” בתינוק. לעיתים אטמוספרה קשה אליה נולד הילד (מלחמה, מחנות ריכוז ועוד..) מטביעים בילד זיכרון אורגני מיד עם לידתו, דבר שמכתיב את דפוסי המחשבה שלו למשך כל חייו.
חזרה לחוויית הנשימה הראשונה והקול הראשון שבקע מגרונו של התינוק- בגיל מבוגר, כאשר יש לאדם קוגניציה מבוגרת, מוכנה ובשלה, החזרה הקוגנטיבית למקום בו האדם נשם את נשימתו הראשונה מביאה עימה תהליך רפוי עמוק מאוד.
הזווית ההתפתחותית: כאשר קיימת טראומת לידה היוצרת “שיכבה” בתוך האורגניזם, הרי שחלקים נוספים פוטנציאליים, השייכים לאדם ואפשריים לו, אינם יכולים להפוך לזמינים עבור האבולוציה שלו, עקב אותה החסימה. לאחר שהוסרה החסימה, האדם נפתח לעוד ממדים המחכים להיחשף ולנוע קדימה (רובדי נפש, ופוטנציאל רגשי)

3- הקול והנשימה מהווים דבר אחיד שאינו יכול להיות נפרד. ללא נשימה אין קול. מכאן הקשר העמוק בין הנשימה הראשונה לקול הראשוני, וכיצד הוא מבטא את מהותו של האדם.

4- פולקלור:
א: לפי תרבויות אינדיאניות בארצות הברית, השאמאן מקשיב לקול הבכי של הילד הנולד, ולפי קול הבכי הוא קורא לו בשמו הראשון.
ב: בהודו בתרבות האינדית, יש תורה רחבה סביב האותיות בסנסקריט. כל אות מכונה “זרע” (ביג’ה) לכל אות או זרע, יש צליל וקול, אשר מייצר אפקט ה”בורא” משהו בתוך המציאות. תורה זו מכונה “ביג’ה מנטרה”. חזרה קבועה ומחזורית על הצליל של האות מביא לידי כוח הנאגר באדם החוזר על המנטרה. וכך הוא יכול לעשות ולהשפיע את רצונו על העולם.
ג: לפי היהדות העולם כולו נברא בדבריו של האל. האל דיבר ועולם נברא. העולם נברא עם כן בקול והצליל.
כל תורת האותיות ביהדות ב”ספר היצירה” המיוחס לאברהם אבינו, מתייחסת לנקודה זו.
ד: תורות מוזיקה וקול קדומות שעסקו בצלילים המסוגלים לשנות את עולם הטבע, נותרו ותורגלו בבית הספר של פיתגורס. יש הטוענים כי את תורת הצלילים שלו הוא למד מירמיהו הנביא.
הפלת חומות יריחו בכיבוש הארץ על ידי יהושוע, הינה תורה העוסקת בכוחו של הצליל, והיכולת של השימוש בו כדי לשנות את המציאות החומרית. “וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ.” (יהושוע ו, ד-ה)
ה: שבעת הטונים בסולם המוזיקאלי (אוקטבה) מקבילים לימי השבוע. לכן היסוד המוזיקאלי (אוקטבה) קשור לחוקים וליסודות הטבעיים של הבריאה ושל התנועה של עצמים בתוך הבריאה (גרמי שמים, תנועת הטבע)

5- קיים הבדל ופער עצום בין המילה המדוברת לבין הקול הבוקע מגרונו של האדם.
המילים עשויות לשקר, האדם משתמש בהם לצרכים רבים ומגוונים, לעיתים רחוקות יש אחדות בין המילה המדוברת לבין איכות קולו של האדם.
אדם המספר על עצמו ומתאר את מצבו בקליניקה, משתמש במילים שהן חלק מעולמו הפנימי, חלק מעולם המושגים שלו. במקרים רבים אין קשר בין המושגים והמילים, המנסות לתאר משהו מן האדם על עצמו, לבין מה שהאדם מבקש למסור לחברו.
קיים פער גדול בין משמעות איכותו של הקול, קולו של האדם, המבטא את האיכות העמוקה ביתר בנפש האדם, לבין המילים והמגמה של האדם לתקשר את עצמו.

6- בין בני האדם עומד “מגדל בבל” – המושגים הפנימיים של כל אדם שונים בעומקם ובהבנתם את המושג עליו מדברים.
למשל המילה “אלוהים”: לכל אדם יש הבנה שונה לגבי מושג זה, ולכן כאשר אדם א’ יבטא את מחשבתיו על אלוהים, הרי שברוב המקרים דבריו יעוררו וויכוח, עקב הבנה השונה עקרונית ומשמעותית בקרב אנשים שונים עם חינוך וניסיון חיים שונה.
כך שניהול שיחה אמיתית, האפשרות להיות ביחד עם משהו ברובד אמיתי, יכולת שיתוף וקרבה אמיתית, במקרים רבים נועדה לכישלון מראש עוד לפני שהניסיון לקשר התחיל.
לכן אנשים רבים כל כך חשים בדידות נוראית בחברה שלנו. הם חשים ובצדק, שלא מבינים אותם, שלא ניתן לתקשר את עצמם באופן השיחה תביא ל”ביחד” עם האחר.
אנשים רבים חשים תסכול וקושי גדול מן הניסיונות לקשר אמיתי ול”ביחד” אמיתי, אך ללא הואיל.
וזאת עקב הפער בין המילה המדוברת לבין התוכן שהאדם נותן לה. תוכן זה של המילים המושגים למילים דומות, הינה המכשול הקומוניקטיבי הגדול ביותר בין בני האדם.
לעיתים אנשים מתווכחים למרות שהם אומרים את אותו הדבר בדיוק, רק שהם משתמשים במושגים מילוליים שונים. ולעיתים אנשים בטוחים שהם הובנו בעומק רב, בשעה שיש תהום עצומה בינם לבין חברם וזאת עקב שימוש במילים ומושגים שמדמה כי כולם מבינים אותם באופן זהה.
דבר זה מתרחש רבות כאשר אדם מנסה לשתף את חברו בחיי הנפש שלו. כי אז המילים והמושגים אינם דקים מספיק כדי להעביר את התוכן הפנימי הדק.

7- השפה , ללא קשר לאיזו שפה, הינה מאתגרת מאוד. עקב העולם הפנימי השונה באנשים המשתמשים במושגים ובמילים דומות, אך עם פרשנות ותוכן פנימי שונים לחלוטין.
וכאן נכנס הצורך שלנו כהומיאופתים העוסקים בתורת האדם ברובד הקיומי העמוק ביותר, לדעת ולהכיר את האדם בשורשיו, בעומקו הראשוני לפני הביטוי הקומוניקטיבי המילולי.
עלינו להימנע מ”להיתפס” במילים שאמר המטופל, כיוון שהן יחסיות ובעלות פרשנות שונה בתוכן מאדם לאדם.
עלינו לדעת מה אומר האדם באמת, למה הוא מתכוון באמת, מהי כוונתו לפני שהשתמש במילים מסוימות.
והקול של האדם, קולו של האדם הינו היסוד העמוק והמידי ביותר, המבטא את מהותו הבסיסית של האדם. ואותו עלינו ללמוד ולהכיר, את תוכנו של הקול ואת החיים שהוא נושא בתוכו.