שלוש הנקודות להתבוננות בלקיחת “מקרה” – חלק ב’

1 נקודה ראשונה להתבוננות הינה עצם התוכן שעולה בשיחה עם האדם אתו מדברים. תוך כדי מהלך השיחה יש קשב בו נעזרים בצד המנטלי של התודעה, שבאמצעותה יש ניתוח קוגניטיבי של התוכן המדובר. התוכן המדובר יכול לעבור כמאין אנליזה לאור כל הידע שנצבר בו, ידע הבא מניסיון חיים, לימודים וכל אופן של תכנים הנרכשים תוך כדי מהלך החיים. תוכן הקיים בתודעה (תוכן שבכוליותו מאפשר שיחה) נוכח בתודעה בתוך “מגרות” שהן תוצר של מבנה אישיותו של האדם השומר “ידע” מילולי מסוים התואם את אישיותו. הכוונה הכך שה”ידע” שיש לאדם הוא לא ידע “אובייקטיבי” אלא ידע שאדם צובר עקב התנסויות בחייו התואמות או בונות בו איכויות אופי, ולכן הידע הזה הוא סובייקטיבי. כלליות ה”ידע” הזה מאפשר לאדם תקשורת מילולית, והרבה בעיות תקשורת או חוסר הבנה בין אנשים, נובע מן הבנה שונה של מושג זהה. למשל בתקשורת בין בני זוג – הגבר מבין אהבה ותשומת לב והדדיות באופן שונה מאוד מן האופן בו אשתו מבינה את המושגים הללו, ולכן יכולות להיווצר בעיות רבות עקב הבנה שונה של מושג מילולי זהה. תופעות כאלו הינן שכיחות מאוד וקורות סביבנו כל הזמן. החלק האנליטי של התודעה אחראי לקשב ולניתוח המילולי של שיחות בין אנשים וכן ליכולת להגיב באופן נכון ומתאים. כך שהתבוננות ראשונית נכונה הינה לא ההכרח למילים המדוברות שהאדם אומר, אלא לכוונתו שנמצאת בדרך כלל בין השורות ולא נאמרת באופן מובהק. למתבונן במילותיו של אדם, יש צורך אם כן לפתח רגישות לדברים שנאמרים לא באופן ישיר, ולנסות לרדת לעומק כוונתו של האדם בתוכן שהוא מעוניין למסור, ולא לשמוע רק את מילותיו, אלא את כוונתו המולבשת במילים.

2 נקודה שנייה של התבוננות הינה בשפת הגוף של האדם. כל אדם מדבר את מה שהוא רוצה לומר באופנים רבים, והאופן היותר אוטנטי הינו דרך שפת גופו. כיצד הוא יושב או עומד, מהי היציבה שלו ועד כמה היא יציבה. היציבה של האדם משקפת בדרך כלל את יחסו של האדם למצב שבו הוא נתון. לאחר מכן תנועות ידיים בזמן הדיבור משקפות על תוכן רגשי גדול ועל עוצמות הרגש שהאדם רוצה להעביר לאחר. תנועות חדות או עגולות, נעות או שאינן נעות, ידיים הצמודות לגוף או רחוקות מן הגוף, משקפות את מצב הביטחון ועוצמת הרגש המחובר למילים. מבע הפנים של האדם וכן המימיקה של הפנים בזמן תקשורת בין אישית הינה הדבר היותר ישיר ואמיתי המשקף את תחושותיו האמיתיות של האדם כלפי חברו, וכלפי הנושא המדובר. ולכן יש צורך לשים לב היטב למימיקה של הפנים, בעיקר מן הסיבה שרוב האנשים מתייחסים קוגניטיבית לתוכן המדובר אך מגיבים ממקום עמוק יותר לשפת גופו של האדם ולמה שלא נאמר בקול. למעשה רוב ה”אינפורמציה” העוברת בין אנשים הינה דרך שפת הגוף, אך מימד תקשורתי זה הוא לא מודע , ולרות זאת רוב האנשים פשוט מגיבים זה לזה. למעשה הדעה שאדם קובע על האחר לאחר מפגש איתו, מתהווה בתוכו בעיקר ממה שהוא קלט האופן לא מודע דרך שפת גופו של האדם איתו דיבר. (הדיבור נקרא מודע – כי האדם יכול לדעת את מה שדיבר כתוכן, ושפת הגוף שהיא יותר עמוקה ואוטנטית במה שהיא מעבירה כתוכן, הינו מימד שהאדם לא עוצר לתת לכך חשבון לעצמו, הוא פשוט מגיב, מה שהופך את התוכן שקלט לתוכן לא מודע במלואו). המודעות שצריכה להתפתח הינה לנושא של שפת הגוף ומה היא אומרת, לפני שהיא משפיעה על האדם תחושה כלשהיא ואז נהפכת ל”דעה” שיש לו על אדם מסוים. שפת הגוף של האדם הינה עיקר הקומוניקציה הבין אישית.

3 קיים גורם נוסף העובר בין אנשים, והוא לא מדובר ואף לא מרומז בשפת גופו של האדם. זוהי עצם הנוכחות שלו שמבטאת את כוליותו המלאה של כל מה שהוא. כל מה שהאדם צבר ורכש והתנסה בו לאורך כל חייו וכן איכויות יסוד של תכונות בסיסיות בעלות אופי מולד, וכן התנסויות שהאדם מודע או לא מודע אליהן או התנסויות שהוא עצמו מעולם לא פתח מול משהו. כל אלו הם ממרכיבי הנוכחות שהוא יביא איתו לכל מקום בו הוא נמצא. נוכחות זו הינה הטוטליות של כל מה שהאדם חווה במשך כל חייו. לנוכחות זו יש כח וכריזמה וכאשר אנשים נפגשים בפעם הראשונה, נוצר אימפקט של נוכחות מול נוכחות. דבר היוצר מיידית תחושת קירבה או דחייה בין אנשים. בדרך כלל נוכחותו של אדם ניכרת בו דרך מבט עיניו (זגוגי או חד, בוהק או דהוי, חי או ישן וכו’) ודרך קרינת האנרגיה שבוקעת מפניו (חדה או כהה, ברורה או אמורפית, קורנת או כבויה וכו’) הרובד הזה הוא לא תקשורתי או מילולי באופיו על אף היותו משפיע מאוד בתקשורת בין אנשים. לאלו שיש יותר רגישות, ירגישו את איכות היסוד שבאה עם האדם ואף יוכלו לתת לזה שם, ואז נוכחותו של אדם נהפכת ליותר “מודעת”. נוכחותו של אדם הינו הביטוי הישיר והעמוק ביותר של עצמו. אם קיימת מגמה של אדם הרוצה להכיר יותר לעומק את חברו, יש צורך להכיר את המימד הזה וכיצד יוצרים איתו קשר מודע, חיבור למימד כזה נותן גישה לתכנים שאולי האדם לא היה (או שאולי עדיין בעצמו לא מודע למשהו בתוכו) רוצה שידעו עליו ולכן יש לבוא לזה מתוך כבוד רב (וזהירות מתוך הכבוד הבסיסי לנפש האדם) כלפי האדם שאותו בוחנים.

לסיכום- נקודה ראשונה של ההתבוננות במילים ובתוכן הנאמר, מקביל לבחינת הפן המורפולוגי ובחינת משמעותו.
הנקודה השנייה שהיא התבוננות בשפת גופו של האדם, מקבילה להתבוננות באיכות קולו של האדם.
והנקודה השלישית הינה תשומת לב לנוכחות היסוד של האדם מקבילה לבחינת ריחו של האדם. (ראה את חלק א’ של מאמר זה)