על אופייה של ההדחקה

המושג “הדחקה” קיים בשני עולמות- בפסיכולוגיה ובהומאופתיה,
בפסיכולוגיה-הדחקה היא הימנעות מהתמודדות אם תוכן רגשי קשה, כאשר תהליך ההדחקה הוא לא תהליך מודע. האדם יודע בידיעה יותר אינטואיטיבית שקרה משהוא, אך הוא לא נותן את דעתו על כך, וזה נהפך ל”תת מודע”.הסיבות להדחקות כאלה שהופכות ל”לא מודע” של האדם, הן רבות, אך ניראה שהעיקריות הן
1 – חוסר כלים נפשיים להתמודד אם האירוע.
2- חוויה שבאה במפתיע.
יש מצבים רבים שאדם, באופן מודע ומבחירה מעדיף שלא לעסוק או להתמודד אם קושי מסוים. ,זה לא ניקרא הדחקה, כיוון שיש מודעות לדבר שמושהה לבינתיים,עד לזמן שיהיה נכון לעסוק בו.
לתוכן רגשי שהודחק, שהפך ל”לא מודע” של האדם, יש ביטויים רבים. הוא אינו סתם שוכב שם כממתין, אלא תוכן זה פעיל, עם תופעות והשפעות נפשיות וגופניות.
כתופעה נפשית- ניראה תגובות שאינן במקומן, שהן קיצוניות ומגיעות כגל מפתיע .
כתופעה גופנית-ניראה מחלות על רקע נפשי. מה שמכונה מחלה פסיכוסומטית.

בהומאופתיה-תהליך ההדחקה והבנתו, הוא תוצר של הבנה עמוקה מאוד על האורגניזם האנושי ופעולתו. ההומאופתיה אומרת שיש באדם עיקר וטפל. מבנה האורגניזם כולל תודעה, רגש וגוף:
1- העיקר באדם זה התודעה שלו, כלומר היותו בעל הגדרת נפרדות וזהות עצמאית.
2 – האדם הוא ישות מרגישה וחווה. הכוונה היא ליכולת של האדם להיות מודע לרגשותיו, לתקשר את חייו הפנימיים לאנשים אחרים.
3- היותו בעל גוף, ולמעשה רוב הדרמה האנושית מתרחשת ומופיעה כסימפטומים גופניים.

בגוף הפיזי של האדם קיימת הירארכיה בין המערכות השונות.
המח הוא האיבר העיקרי ביותר ולכן גם המוגן ביותר, לאחר מכן הלב וכלי הדם המרכזיים,לאחר מכן המערכת האנדוקרינית (ההורמונאלית) וכך הלאה. הרובד הנמוך והחיצוני ביותר ברמת הגוף, זה איבר “עור”,שהוא איבר חיצוני, גם במשמעות של היותו הראשון לבוא במגע אם העולם. (יש מחלות מערכתיות כמו לופוס למשל, שבאה לידי ביטוי גם בעור. אין כאן הכוונה לסוג זה של מחלות- אלא לתופעות עור כגון סבוראה,אגזמה וכו)
גם ברמה הרגשית קיימת הירארכיה, ועיקר וטפל. חוסר סיפוק כללי נחשב לנמוך ממצב חרדתי, ומצב חרדתי נחשב לנמוך(כלומר קל יותר) ממצב של אפטיות. מצב של אפטיה נחשב לנמוך יותר ממצב של דיכאון, וכך הלאה, עד לרצון של אובדן עצמי,שמצב זה משקף את הדרגה העמוקה ביותר ברובד הרגשי.
ברובד התודעתי (מן הקל על הכבד)-מצב של הזיות יותר קל יחסית למצב של בלבול מנטאלי כללי.

מובן שמה שתואר כאן הוא הרבה יותר מורכב ומוצג על קצה המזלג רק כדי להסביר את עניין הפעולה האורגנית, וההדחקות שנובעות מאופן פעולה זו.
לפני שיובן תהליך ההדחקה ומשמעותו מבחינת ההומאופתיה ,יש להבין את האופן והסיבה להופעת סימפטום.
כל סימפטום הוא ביטוי למגמה של האורגניזם להגן על עצמו מפני קושי. המגמה החיסונית הטבעית האנושית היא שההפרעה תהייה ברובד הנמוך ביותר שהכי פחות מסכן את המכלול .סימפטום אם כן, הוא המקום שבו נעצר הדבר שמאיים על הקיום, והוא הגבול שמגן על מרובדי קיום עמוקים יותר לבל יפגעו. ולכן המערכת “תעדיף” תופעת עור כביטוי של לחץ, על פני דיכאון כביטוי לאותו הלחץ. וכך תופעת לחץ שאינה נפתרת, יכולה לעבור ולהעמיק מרובד לרובד. הכוח הויטאלי או אנרגיית קיום הבסיסית, היא זו שמנהלת את המרקם העדין הזה.

אם כן, לאור כל הנאמר עד כאן- מה היא הדחקה על פי הומאופתיה?
הדחקה – היא כאשר המערכת דוחקת ביטוי של סימפטום לרובד עמוק יותר, עקב טיפול שאינו מתייחס לסיבת השורש שבשלה הופיע הסימפטום.
דוגמא: אנו רואים מקרים רבים שטיפול מקומי בתופעות עור הביא להבראת הסימפטום של מחלת עור. אולם כיוון שלא נעשה טיפול בבעיית השורש,הרי שכעת המערכת של האדם מעבירה את הביטוי לקושי לרובד עמוק יותר מהעור. כך שכעת באותו אדם שהבריא ממחלת העור (אולם הגורם למחלה נותר), יהי כעת ביטוי של חולי במערכת עמוקה יותר כמו הפרעת קשב וריכוז.
לעומת זאת, טיפול נכון אם כן- הוא טיפול שמייחס לאדם כלו, ולוקח בחשבון פרטים רבים שיראו כלא קשורים ישירות לבעיה עצמה. כך שהמטפל יכול להתייחס לבעיית השורש שגרמה לחולי.

יהיה החולי אשר יהיה- תמיד הכלל הבסיסי הוא לבחון את מצבו האישי של האדם, ולאור זאת לטפל.