“עַל-כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר” (מב, ו)
זוהי המסקנה אליה הגיע איוב בסופו של התהליך כולו: עַל-כֵּן….
על כן, מכיוון שכן, כיוון שכך – אז המסקנה היא זו וזו.
ה”על כן” של איוב מלמד על הגיון פנימי בדברים, הגיון חדש שיש לאיוב שקודם לא ראה או לא ידע.
כעת, לאחר המהלך כולו, בייסוריו, בוויכוח הקשה מול חבריו, בהתייחסות המיוחדת של אליהוא ובתשובת האל אליו.. הוא יודע כעת דבר מה שקודם היה חסום ממנו. קודם לא ראה, גם אם הדבר היה לנגד עיניו, לא ראה ולא ידע.
אך כעת יש בו הגיון ייחודי ומיוחד שהוא תוצאה של המהלך כולו אותו עבר בעצמו ובבשרו.
הסיפור מלמד כי לא ניתן להגיע להגיון אליו הגיע איוב ללא תהליך שם האדם חווה את הדברים בגופו ובנפשו.
כלומר – זהו הגיון שלא ניתן לדבר עליו, לא ללמוד אותו, לא לכתוב אותו ולא להעביר אותו בקול ובשמיעה.
זהו הגיון שנוצר באדם שחווה והרגיש, התנסה וכאב. משם נובע הגיון שאינו למדני, לא שכלי ובוודאי שלא אקדמי.
מהי אם כן המסקנה אליה הגיע איוב? עַל-כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר.
אמר איוב:
אני לעצמי אמאס, אין לי כל חשיבות לעצמי, לי לעצמי אין מציאות שהיא בגלל עצמה.
גם אם אני קיים, אותו הקיום לא שלי, לא בגללי ולא בזכותי.
לכן אמאס מעצמי, לכן אין מקום בי להתרכזות בי – במה שאני מרגיש או חושב.
כל העניין שלי בי, חלף – איני מוצא בו טעם ואין בו כל ממשות.
ענייני שלי בי תם.
אין כוונתי שלי אין קיום, ולי אין חשיבות. בוודאי שאני קיים. כוונתי היא שהסיפור בו לקחתי חלק, הייסורים אותם חוויתי, הקשיים אותם עברתי, הם חלק מסיפור גדול ממני בהרבה.
עד כי: “לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עַל-כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר” (מב, ה-ו)
לכאבי ולכל מצוקותיי היה חלק בפסיפס הגדול ממני בכל כך הרבה, עד כי “נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע”.
אך אני יודע, מבין ורואה את מה שקודם היה מכוסה ממני עקב הריכוז שלי בי. הצעיף שכיסה את תודעתי היה תחושת חיסרון הצדק על הייסורים ואי המידתיות. שם הריכוז שלי בכאבי היו מרכז טענתי.
איני אומר כי לכאבי וייסורי אין משמעות. אני רואה כי האופן בו הבנתי את מה שקרה לי – היה שגוי, מוטעה. דבר שהוביל להעצמת הייסורים.
כעת, אני מבין ורואה כי לייסורי ולכל שעברתי היה מקום בחלק מסיפור שיש לי חלק בו אך אני לא המרכז שלו. אלא העולם כולו הוא הסיפור. האל הנסתר שכעת בא ונגלה – הוא הסיפור.
ואני כעת נִחַמְתִּי עַל-עָפָר וָאֵפֶר.
שאל את איוב המתבונן:
מה זה נִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר?
אמר איוב:
הסתכלתי על השממית שעל הקיר והרגשתי שאני לא יותר ממנה ולא פחות. היא לא יותר ממני ואני לא יותר ממנה.
ראיתי את הפרה שבמרעה. היא לא יותר ממני ואני לא יותר ממנה, אנו שווים.
בתשישותי – שכבתי פרקדן על גבי וראיתי ענן חולף. אני לא יותר נמוך והוא לא יותר גבוה.
אנו שווים.
אור השמש סנוור את עיני. אין אורה של השמש בוהק ממני ואורי שלי אינו מאפיל עליה.
אנו יחד שווים.
עת היותי עדיין שוכב על גבי בתשישות עמוקה בגופי הדואב, ראיתי את החסידה חגה מעלי – חשתי אותה והכרתי לה תודה. היא לא מהירה ממני ואני לא איטי. אנו אחד, שווים.
חשתי התרוממות רוח מן החסידה שחגה, בא הרוח וליטף גופי. חשתי בקרירות הרוח המלטף. הרוח אינו אוורירי ואני אינני גס מול הרוח. אנו יחד – אני לא יותר מן הרוח החולף והרוח לא יותר ממני.
חשתי את העשבים הדוקרים שמתחת לגבי. ראיתי פרח קט ופרפר צהבהב עליו, ריח קל נישא ממנו. הרגשתי אותו בי, הוא ריחף מעלי קלות, מצא מקום לא מורגש על כתפי. חשתי את בטחונו בי.
אני והוא שווים.
עצמתי עיניי בנים לא נים. שם פגשתי מלאך שבא לראות עם שלום לי. לא נבהלתי כי שרפים הוא – אש מלחכת, אין אני פחות ואין הוא יותר, אין הוא שורף ולא אני המכבה. אין הוא הנגלה ולא אני הנסתר.
אני והמלאך בשותפות אחידה, בלשון חדה וברורה. באחדות שם השוויון בינינו נחתם באהבה.
קמתי באיטיות – גופי דואב, פגשתי אדם שבעבר היה שכן ונמלט מלהסתכל בי, ריח גופי האיום סילק מעלי כל אדם, רע ושכן.
לא כעסתי, לא התקוממתי, חשתי אתה חברי שכני. הוא התבונן בי וראיתי חשש עמוק בעיניו.
חשתי אותו – את מקומו, את דאגותיו, את חוסר הביטחון שאולי מצבי באיזה אופן נסתר יפגע בו וילדיו. חשתי אותו וראיתי כיצד אני הוא זה ששיקף לו את חייו המורכבים והמקומות בתוכו מהם חשש שישתקפו לו ויכאיבו כמו שקרה לי כאשר ראה אותי.
חשתי אותו כמוני. אין אני יותר עקב מה שחוותי ואין הוא פחות ממה שעדיין לא עבר ולא ידע.
אנו שווים.
זהו אני לבדי יודע שפגשתי את האל עצמו, הוא דיבר אותי ואני אותו. הוא היה אני ואני הוא, כאשר דיבר אלי – שפתי מלמלו. כאשר אני דברתי אליו – רוח פעמה בי, תמללה מילותיי.
אני והוא שווים – אחד, אין הוא יותר ולא אני פחות – אנו שווים.
אין עליון ואין תחתון
אין פנימה ואין החוצה
אין שולט ואין נתין
אין חלש ואין חזק
אין בור ואין יודע
אין יום ואין לילה.
הכול אחד, הכול שווה. כל חלק ודבר – חוט במארג שהכול בו והוא בכל.