על תהליך ההתהוות של המיאזמה הטוברקולינית
מתוך המטריה מדיקה של בוריקה:
תרופה קטנה, המתאפיינת ברגישות בריאות, עם מחלות נשימתיות קלאסיות:
ברונכיטיס, דלקות ריאה, אסטמה – שיפור לאחר הוצאת ליחה, הזעות ליליות, שיעול שלא עובר בקלות לאחר שפעת רגילה, כאב בריאה ימנית, נשימה עם צפצוף מליחה.
תרופה טוברקולינית: אי שקט, תנועה מתמדת, הזעות ליליות, תחושה ש”שם” יותר טוב מפה, צורך להיות בתנועה עקב אי שקט פנימי.
כאשר בוחנים מקרים של רגישות בכלי הנשימה, יש חשיבות לגיל המטופל, כיוון שבכל תקופת חיים, בעיות ריאה הזהות מן הזווית הקלינית, מלמדות על נושאים שונים ומלמדות על מורכבות שונה באדם.
כלל ראשון:
ריאות הן האיבר הפנימי הראשון הנפגש עם העולם החיצוני דרך תהליך הנשימה.
לכן הריאות הן הגבול שמשם נוצרת האינטראקציה בין עולמו הפנימי של האדם לעולם מבחוץ.
הגבול שהריאות יוצרות קשור ללב.
הריאות מבינות את האיכות שיש בלב, ומפתחות (ב12 שלבי החיים, בעיקר בשלב 5-6-7-8) תכונות אופי וסגנון אישי הנובע מן הלב, והן ממשיכות לפתח כלים התנהגותיים לשם ביטוי אוטנטי באופנים רבים.
תהליך זה מתרחש דרך תפקוד הריאות.
לכן – כאשר נפגשים במקרים קליניים שם הריאות הן מוקד הפתולוגיה, יש לבחון מה בדפוסי ההתנהגות של האדם חרג מן הנקודה האוטנטית.
בעיות ריאה הן תוצר של השאלה של דפוסי התנהגות שאינם תואמים את האיכות הלבבית.
סוג המחלה שבריאות, הסימפטומים שיש בריאות, הם המלמדים איזה דפוס “קלוקל” האדם אימץ שאינו מתאים ולא שייך לאיכותו הפנימית.
כלל שני:
איכות הלב קדמה לכל.. כאשר הילד לומד לזהות את איכות ה”אני”.. משם מתחילה הדרך שלו כאדם אינדיווידואלי ונפרד.
אך בילדות אין כלים לבטא את העושר הקיים באיכות הלב, לשם קח איכות הלב זקוקה לזמן של התפתחות המתרחשת בגיל צעיר דרך האינטראקציה של הילד עם העולם – במובנים חברתיים, דרך מגע עם האקלים המשתנה, דרך התנסויות חושיות מסוגים שונים ועוד..
כך איכות ה”אני” שמקורה בלב, מתחככת עם המציאות החיצונית, דבר שקורה דרך הריאות, וכך הילד מפתח באופן הדרגתי את מבנה האישיות שלו.
מבנה שאידיאלית אמור להיות המשך ישיר של אותה איכות לבבית המולידה את זיהוי הייחודיות של ה”אני”.
מכיוון שהדבר מתפתח עקב ההתחככות של הילד עם העולם הסובב, דבר שקורה דרך הנשימה והריאות, זוהי הסיבה לשכיחות הגבוהה של בעיות ריאה בגיל ילדות.
סימפטומים בריאה ומה הם מלמדים על האדם – ילד, לאור מה שנאמר עד כה:
1- שיעול: מגמה להוציא החוצה השפעה חיצונית היוצרת אפקט על האדם המסיטה אותו מעצמו.. דבר שאין לו לגיטימציה פנימית, לכן השיעול.. שמגמתו לנקות ולהוציא מן הנפש השפעות זרות לאיכות הלבבית.
2- דלקות ברונכיט, ריאה, כלי נשימה: דלקת מלמדת על מאבק בין שני כוחות שווים בנפש האדם.
בכלי הנשימה המאבק הוא להדוף את הגורמים חיצוניים וההשפעה שיש להם על ההתנהגות של האדם.. לרוב הדבר קשור ליחסים חברתיים, יחסי אנוש.
כמו כן – הדלקות מלמדות כי היסוד הלבבי עדיין אינו מגובש, עדיין איננו יציב, ולכן קל להשפעות זרות “להתלבש” עליו, דבר שלא יכול להיות שם לאורך זמן, כיוון שהאיכות הלבבית “לא תסכים” למהלך מסוג זה. אז תיווצר הדלקת.
3- אסטמה: זוהי אינדיקציה כי ההתקדמות של האדם בלאמץ תכונות אופי שאינן נכונות, קורות מהר מדי.. אירועים אינטנסיביים מסביב גורמים לאדם להאיץ תהליך של בניית דפוס שאינו מתאים לו… הקצב אינו מתאים.. אסטמה זוהי מחלה המלמדת כי טבע האדם זקוק ליותר השתהות וזמן באופן בו הוא חווה את הדברים ובא המגע איתם.
כאשר אין לו את הזמן הדרוש לו, להבנה, להרגשה שלו את עצמו ביחס לחוויה ולהתנסות, וכאשר הזמן (חברה, הורים, חינוך וכו’) דוחק בו להזדרז לנושא הבא, או להביע עמדה המציעה כי יש לו הבשלה פנימית היודעת לתת מסקנות על ההתנסויות – בשעה שאין לו כוחות אלו..
משם באה האסטמה.
מצב זה יוצר בילד מתח, תזזיתיות, אי שקט, תחושה כי אין הוא במקומו…. זוהי תחילתה של המיאזמה הטוברקולינית, שמשמעותה: חיסרון בהבשלה של המיתר הקיומי, המחייב יותר זמן לשם גרוויטציה רגשית, דבר היוצר באדם מרכז פנימי מוצק (מרכז האישיות – הנובע מן המיתר הקיומי בלב) כאשר לא מאפשרים למרכז זה להתפתח, הילד חש מתח, לחץ ואף חרדה על כי איננו במקומו, ומשם מתפתחת המיאזמה הטורקולינית.
עניינה של המיאזמה הטורקולינית אם כן:
הרדיפה אחר הזמן האבוד שם האדם פסח על המרכיב העקרוני של הזמן הדרוש להתפתחות לאיכות הלבבית, היוצרת את מרכז האישיות, המוכרחה להתפתח.. יסוד שבדרך כלל דורש זמן, ולכל אדם יש את סוג המקצב שלו ואת משך הזמן הנכון לו – “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה” (משלי כ,ו)
4- הצטברות ליחה בריאות: אינדיקציה לירידה ביכולת של האדם להדוף את איכויות התנהגותיות שאינן נכונות לו.. סימן לקריסה של יכולת הזיהוי בין הבדלי האיכויות (הפנימית האוטנטית מול מה שנבנה בו עקב השפעות זרות)
יש חשיבות רבה לסוג הליחה (צמיגית, מימית, צהובה, ירוקה וכו’) שהיא זו המלמדת על המאמץ שהאדם השקיע על מנת להדוף את ההשפעות הזרות.
5- הזעות ליליות: מאמץ רגשי אינטנסיבי. מיקום ההזעה בגוף בזמן שינה, מלמד מהו סוג המאמץ הרגשי… המאמץ המאופיין על ידי ההזעה מלמד על האסטרטגיה של האדם כיצד להדוף את ההשפעות הזרות לנפשו (דבר הנלמד ע”פ המשמעות של מע’ שלד שריר)
סיכום:
על השאלה – כיצד מתהווה המיאזמה הטוברקולינית?
1- זוהי מיאזמה גנטית הקשורה לאירועים שחוו ההורים שיעברו גנטית לילדים.
2- מה חוו הדורות הקודמים, ומה האדם חווה בהווה היוצר את התהליך ההתהוות של המיאזמה הטוברקולינית:
א- האצה בתהליך גיבוש מבנה האישיות בטרם עת (הזמן האבוד)
ב- ירידה ברמה החיסונית (כוח הוויטאלי) עקב מבנה שאינו מתפתח בקצב הנכון.
ג- רגישות בריאות שהן האחראיות לוודא שהאדם מפתח תכונות אופי שהן ביטוי ישיר ליסוד שחי בלב.
ד- מחלות ריאה המבטאות את הפערים שבנפש האדם, בין יסוד ההוויה העמוק לתכונות אופי שאינן מבטאות אותו.
ה- מחלות שהופכות לכרוניות, עקב דפוסי התנהגות שהפכו לעיקשות, ללא יכולת לצור בהם את שינוי שהמיאזמה הטוברקולינית מבקשת (המרדף אחר הזמן האבוד שחסר לאדם לשם הבשלתו, בגיל ילדות בדרך כלל)
ו- הפיכת החולי והדפוס שמאחוריו ליסוד גופני שעובר בתורשה.
ז- מכאן השכבה הטוברקולינית הפכה ליסוד פעיל.
למיאזמה הטוברקולינית יש קול הקורא לאדם לנוע למקום אחר, מקום ששם יש את מה אין כאן בהווה של האדם.
מהיכן הקריאה הזו? (של המיאזמה הטוברקולינית) ואת מה היא מבקשת?
מן המקום ששם האדם פסח על תהליכי התפתחות, ששם היה נדרש להשתהות יותר זמן..
כעת הזמן האבוד יהפוך ליסוד חסר שהאדם לעולם ירדוף אחר דבר מה שאינו מודע אחר מה הוא רודף, מכיוון שהזמן האבוד בדרך כלל נחסך מן האדם בגיל צעיר מדי – שם הקוגניציה עדיין לא הבשילה.
שאלה: האם ניתן להשיב את הזמן האבוד?
תשובה: כן.
1- דרך המודעות למה שנחסך (על פי שיטת 12 שלבי החיים)
2- דרך עבודה עם הסימפטומים ומה שהם מלמדים
3- דרך תרופה הומיאופתית נכונה
4- דרך עבודה עם כלי הנשימה, ששם קיים הזיכרון האורגני לזמן האבוד (תהליך הנשימה, פראנה ימה ביוגה – rebirthing נשימה מעגלית ועוד)