הביטוי הגופני (התהליך הסומטי) של הגעגוע, מתרחש בלב ובבית החזה.
געגוע “שטחי” מתבטא בבית החזה כתחושה באזור כולו, ככל שהגעגוע עמוק יותר, איבר הלב האורגני – הוא זה שדרכו הגעגוע מתבטא.
איבר הלב, מהווה את המקום באדם העמוק ביותר. הלב הוא מרכז ההוויה של האדם.
הגעגוע נוגע ישירות בלב, לאור קשר לדבר מה שבנה יסודות במבנה הרגשי של אותו האדם. מבנה שהפך לחלק אורגני של אישיותו. לכן הגעגוע נוגע ביסודות בסיסיים באישיות האדם לאור אירועים או אנשים שלקחו חלק בחייו של אותו האדם, והשותפות עם אדם אחר שהביאה לצמיחה ולהתפתחות של נדבכים נוספים במורכבות הנפשית של האדם.
הופעת הגעגוע הינה אינדיקציה שאותו האדם עבר תקופת חיים ששם האדם התפתח באינטראקציה עם מציאות חיצונית לו. אותה המציאות החיצונית עוררה בתוך אותו האדם פוטנציאל גנוז, שרק אדם אחר מסוים, או אירועים מסוימים הם בעלי המפתח הנכון, לעודד ולגעת כך בליבו של אותו האדם למען ההתפתחות של כוחות הנפש הפוטנציאליים שיש בו.
אותו האדם שהיה שם והיה בידו המפתח לעורר את נדבכי הנפש של חברו (ביחסים חבריים, חברתיים או ביחסי זוגיות) הוא זה ה”חתום” על הגעגוע שעשוי להתעורר בעתיד.
דוגמה:
איש ואישה, זוג, חיים את חייהם, בסך הכול חיים טובים על כל המרכבות של חיי המשפחה.
לפתע בן הזוג הלך ועולמו. בתחילה מופיע הכאב החד, אך לאחר שנים, נותר בליבה של בת הזוג, געגוע עמוק.
האיש בן זוגה, הוא זה החתום על הגעגוע, דרכו ובאמצעותו היא נחשפה בקשר ההדדי שהיה ביניהם להתפתחות של נדבכי נפש נוספים שהיו בתוכה באופן פוטנציאלי.
הוא עורר את אותם כוחות הנפש החבויים. לכן יש לו חלק פעיל ואקטיבי באופן שבו היא התהוותה לאורך השנים. לכן איכותו שלו שזורה בשיתוף עם תהליך ההתפתחות שלה, ואיכותו חיה בתוכה, שהיא (אותה האיכות) כחוטים דקים השזורים בליבה של האישה.
כך הוא חי בתוכה, ומשם נובע הגעגוע.
דינאמיקה זו נכונה בכל שטחי החיים, כאדם המתגעגע לתקופה בחייו, תקופה זו עודדה בתוכו כוחות חיים שבנו בו איכויות במבנה הכללי שלו. כך שאותה התקופה – האנשים שהיו שם, הריחות, המראות, המקומות הגאוגרפיים ועוד…. כל הציור של אותה התקופה, חתומה על תהליך ההתפתחות של אותו הזמן שם האדם נע קדימה. לכן אותה התקופה נותרת כחוטים השזורים בליבו של האדם.
הגעגוע תמיד מתעורר מתוך הפרספקטיבה של הווה כלפי העבר.
מה היה בעבר שיש בכוחו לעורר את הגעגוע בהווה?
אין זה כי אם אותו התהליך של התממשות האדם והחיים שבקרבו, שהם היו בעבר בתנועה, בחשיפה, בחוויית חיות גבוהה, בתחושת יצירה ונגיעה, בתנועה של החיים המפעמת בלב.
הגעגוע הינו לתנועה הזו, לחוויית החיים הזו, ליצירה המשותפת של האדם עם בת זוגו או עם הסביבה ותנועת העולם ששם הוא גר.
הגעגוע מהווה זיכרון חי, גשר על זמני המחייה את האפשרות להמשיך להיות ניזון מאותה התקופה או מאותו הקשר האנושי שהביא לידי ההתפתחות של כוחות החיים באדם.
כך שקיומו של הגעגוע מחייה את המקום שהתפתח בעבר ועדיין מהווה יסוד פעיל בנפשו של אותו האדם.
לכן, לגעגוע יש תפקיד עצום לאדם, הוא ממשיך לגלות ולחשוף את העומקים של חוויית הגדילה וההתפתחות שהיו בעבר, אך לא הגיעו להבשלה מלאה עדיין.
יש עוד כברת דרך לעבור על מנת לגלות את הרבדים הנוספים שהחלו לפעם בעבר, ועדיין לא נסתיימה דרכם.
אולי תבונה, אולי חוכמה, אולי חוויה והתנסות שעדיין ממתינים להתגבש בנפשו של האדם, והגעגוע מחייה את הפינה הזו באדם, עם החוטים השזורים בליבו השייכים לתקופה (אן לבן או בת זוג) ששם החלה הדרך.
צביטה בלב:
זהו הכאב שנותר. הצביטה, הזיכרון של האהוב, שהיה, ולקח חלק פעיל בחיי האוהבת.
והיא המשיכה את דרכה, ואכן נעזרה בכוחות שנחשפו בתוכה לאור החיים המשותפים, כאשר החוטים השזורים בליבה, היו לה לא אחת לעזר ולכוח.
ועקב תנועת החיים, היא המשיכה ונבנתה.
אך הצביטה, היא נותרה.
לעיתים הצביטה באה בעקבות ריח הערפילים, ששם הם היו יחד.
לעיתים היא הופיעה בעת היקיצה מוקדם בבקר, בערפלי השינה.
לעיתים היא מופיעה כך סתם, ללא כל קשר לגורם המעורר אותה,
והיא כואבת, כאב מתוק, המותיר את טעם הדרך משותפת, האחדות שהייתה שם בעבר, ומהווה עד להיום אבן כוחות שואבת.
הצביטה שבלב, נכונה לכל סוגי הגעגוע.
היא אינדיקציה לדרך שהמשיכה, ולמקום בלב האדם, שיש לתקופה, או לאדם בדרכו של משהו אחר.
היא מהווה אבני דרך המסמנים את כיוון ההליכה.
יש שהצביטה מכאיבה את הלב עד מאוד, זוהי אחת מן הדרכים של החוטים השזורים בליבו של האדם, להחיות את הזיכרון של האהוב, וכך להתניע – דרך כאב הצביטה – את ההמשך של תכלית האינטראקציה שהייתה לאוהב עם אהובתו (או להיפך)
כאב הצביטה שבלב, בדרך כלל, בא בהפתעה.
יש צביטה בלב שהאדם יודע מיידית מיהו (או מי היא) זה הקיים שם מאחורי הצביטה (אהובה, אהוב, חבר קרוב, תוקפה מסוימת וכו’)
אך יש צביטה בלב, הפותחת געגוע לדבר שאינו ידוע לאדם, נפתח בליבו של האדם חלל שם יש רק הגעגוע.
צביטה כואבת, שאין לה כל קשר לאדם או לתקופה, והיא באה ופתחה באדם רק את הכאב, רק את הגעגוע. זוהי הערגה שהחלה לפעם את לב האדם, ויש כי היא באה בצביטה מעוררת.