“אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו” (ירמיהו יז-י)
המאפיין הייחודי שיש בכל אדם, מוצאו בלב האדם.
בלב האדם שוכן האדון (מיתר קיומי, יסוד האדם ומקורו) אשר קולו ניכר על פניה של כל חלקי המערכת. הדרך בא נישא קולו של האדון, היא בזרם הדם השייך ישירות לפעילות הלב במובן הפיזי.
הכליות הן אלו האחראיות על משק הנוזלים בגוף, ולכן יש להן קשר ישיר לאיכות הדם, לאור התסנין שהן מטהרות לשם יצור פלזמה שהיא הבסיס לנוזל הדם.
הפלזמה מהווה כ 55% מנוזל הדם, וכמו שנאמר בחלק א’, הכליות יוצרות תשתית של נוזלים המכילים את האיכות הפנימית העמוקה ביותר של האדם.
איכות זו נודעת לכליות דרך קשר אמיץ בין לב לכליות. הלב (משכן האדון) מודיע דרך הדם את רצונו ואת איכותו, דבר המהדהד עמוקות בכליות, היודעות לכוון את עצמן באופן מדויק לאיכות זו, ולייצר נוזלים על פי איכות זו שינועו בכל תא בגוף.
בֹּחֵן כְּלָיוֹת: זוהי שאלה שאינה קשורה למוסר הבסיסי החברתי (מוסר כליות) אלא לשאלה האם האדם אכן הוא נאמן לעצמו, הולך בדרכו, קשוב לדרישות ליבו, בעל מבנה פנימי וערכי הנובע מן האמת הפנימית הנובעת מן הלב.
קיים מוסר חברתי, או דתי שהעולם מבחוץ מכתיב לאדם. אך המוסר העמוק יותר אינו יכול להיות מוכתב על ידי חברה או דת אלא על ידיו של האדון לבדו (השוכן בלב האדם).
משם נובע מוסר ועקרונות ערכיים, שהם המכתיבים טוב ורע, מותר ואסור.
אם אדם שכח עצמו ואינו קשוב ללבו יותר, יש מקום שדת וחברה יכתיבו לו מותר ואסור.
“אֲבָרֵךְ–אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר יְעָצָנִי; אַף-לֵילוֹת, יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי” (תהילים טז,ז)
כאשר אדם קשוב לכליותיו – תבוא בלבו שאלה האם כליותיו וליבו שווים. האם כליותיו אכן יודעות את טעם האדון ואת רצונו. והאם הן מצליחות לעצב מים וחיים בדמותו של המיתר הקיומי העמוק ביותר השוכן בלב האדם.
משם נובע מבנה פנימי שאינו קשור למוסר חברתי. במקביל, מוסר זה אינו סותר או מתנגש בהכרח עם המוסר החיצוני, אך קיימת אפשרות כי המוסר הפנימי הנובע מקשר לב כליות, לא ידבר דברים הזהים למוסר החיצוני.
המוסר הנובע מלבו של האדם, זהו המוסר המדויק, הנכון והאמיתי יותר עבורו.
עיצוב חיי האדם לאור מוסר פנימי ואישי זה, הנו חלק מן ההגשמה להליכה אחר צו ליבו של האדם במובן האותנטי ביותר.
מסקנה: מוסר, טוב ורע הם תוצר עיקרון הקיום בלב האדם מכתיב על פי כיוון דרכו ומטרתו את מושגי הטוב והרע.
חֹקֵר לֵב: חקירת הלב מתרחשת כל הזמן, כל דקה, והיא בוחנת בכל רגע את דרגת האותנטיות של האדם, את דרגת הכנות הפנימית שלו, ואת דרגת הנאמנות שיש לו לקולו של האדון השוכן בלב.
כל מעשה שעושה האדם (מחשבה, דיבור ומעשה קונקרטי) מייד מוביל לחקירה אינטואיטיבית זו, ולמעמד של האדם מול עצמו. אם שיקר לעצמו, אם “עיגל” פינות עם עצמו, אם נטה וויתר על נקודות פנימיות שהוויתור עליהן כואב ומהווה התכחשות של האדם לעצמו במובן של אפשרויותיו הפוטנציאליות.
זהו המיתר הקיומי שאינו ישן ואינו כלה שמדבר את עצמו מן הלב, ומשם בא ומעמיד את האדם בחקירה על כל מעשיו, ועד לאיזו מידה האדם פעל בפשטות לאור אותו הקול.
בחינת הכליות, זהו המהלך הבוחן את הנתיבים המעשיים שבהם בחר האדם, כדי למממש את צו ליבו ההכרחי.
מה היו ה”טכניקות” שבהן בחר והאם הן היו בהרמוניה הנכונה ללב האדם.
מקשר לב כליות נובעות תוצאות חיים.
חיים המגשימים את עצמם מהווים רעיה לקשר לב ולכליות אמיץ.
כאשר קשר לב כליות אינו מדויק, ואף נעלם ולא מודע לאדם, עד לדרגה של שכחה או הכחשה עצמית, זהו המקום שם האדם הולך לאיבוד, ודרכו אובדת לו.
בדרך כלל במצבים אלו האדם נוטה לאמץ לעצמו דרכים חיצוניות כמו שהן שייכות לו או שהיו שלו, לרוב האדם יבחר את הדבר הקרוב לו חברתית או משפחתית או פשוט את מה שנוח שאינו מחייב ממנו מאבקים פנימיים או קונפרונטציות מאתגרות עם גורמים סביבתיים.
אז האדם מתרחק ואולי אף מתנתק מלבו. אז הכליות פחות יעילות בלתת למים את צורת האדם, אז נוצר באדם קונפליקט, זיוף, דואליות התנהגותית, שקר פנימי שבהתחלה האדם מודע אליו ואולם זמן מה לאחר מכן עלול האדם לשכנע את עצמו ומאמץ את ה”שקר” כמו שהיה הוא עצמו.
זהו המקום שמשם נובעות המחלות והקשיים השונים בחיי האדם.
כל קושי או חולי הבא לאדם, בא אליו לאור קשר לב כליות רופף ולא מהודק.
החולי והסימפטום ומיקומו בגוף האדם, מלמדים על המקום ששם נוצר הנתק בין לב לכליות. על המקום ששם דרכו של האדם “תקועה” או שאינה בכיוון הנכון.
החולי בא לעצור את הדינמיקה השגויה שאינה בריאה ואף מסוכנת ממש לקיומו של האדם.
החולי הנו “אצבע” המורה לאדם בדיוק רב מהו הדבר שהשתבש, והיכן נמצא הפתרון לחולי.
החולי מאפשר סוג של אתנחתא, כיוון שהוא עוצר מאמץ שאינו בכיוון הנכון, הוא עוצר תנועה שגויה, ומאפשר לאדם לנוח ולהתבונן במקום בו שגה ולתקן את טעותו ולשוב לדרכו.
לכן לחיבור לב כליות במובן הנפשי העמוק, יש השלכות קליניות מדויקות וישירות.
על כך במאמר הבא.