kobyהטור הראשון מראה ומציב את מרכזי ייצור האנרגיה הנדרשים לבניית אדם ואת המרכיבים החיוניים לקיום האנושי: יצר, רגש ותודעה (ראה מאמר מסכם למפגש הראשון). בטור הראשון אין עדיין תנועה ממשית של ה”מסע” האנושי, אלא שהייה בתוך מצב מסוים, כגון אין אונים, בלבול, מבוכה או הצפה רגשית. התנועה המעשית של הטבלה לתוך ה”מסע” האנושי מתחיל בטור שני. טור שני מתחיל ב”urticaless”, ששם עדיין מוצאים בלבול ותהייה לגבי הזהות הפרטית (אם לא נבנתה עדיין תחושת זהות מוגדרת, אזי איך ידע האדם לאן ללכת? ידיעת הדרך כרוכה בידיעה עצמית). מצב תחילי זה הינו הסימן לפעולה שתעשה בטור כולו. לאורך הטור יש מגמה של הגדרת זהות המתבססת על תהליך של בירור גבולות שמגדר את האדם כנפרד מסביבתו, כשונה מן האחר. הרעיון של ניסיון ליצור גבולות מתבטא גם בפיסי: בעיות בגבולות כלי הדם, רקמות ריריות ובעיקר בגבולות העור. תחושת הנימול והעקצוץ בגבולות העור מאפיינת לא רק את ה hammamelis, כי אם את רוב צמחי נתחיל בהתחלה הטור. בעיית הגבולות מתבטאת במקרה בשאלה “האם אני כאן או שם? מצד זה של הגבול או באחר? זכר או נקבה (לכן תתכן בעיה בגיבוש זהות מינית). ככל שתהליך ברור הגבולות מתמצק, והאדם “יודע” את זהותו באופן ברור יותר. גבולות יוצרים התקשות, ולכן עם הגבולות רואים כיצד האדם נהפך גם לקשה ורציני ובעיקר אחראי יותר. דבר שבא לידי ביטוי בקבוצות העצים החזקים והגדולים בהמשך הטור, כמו האגוזיים והאשורניים.
בהקשר זה, מתגבשות תפיסות עולם מסוג זה: “יש להתאמץ ולעבוד קשה כדי להגיע למשהו בחיים” , וכן “אם משהו מושג בקלות, לא ייתכן שהוא איכותי ואמיתי”, “אסור לי להישבר, בי הכל תלוי ועלי להיות חזק ויציב ועקבי, אסור לי להיכנע” , “החיים הם מאבק ותהליך ללא סוף וגבול ולכן אין מקום למנוחה או לרפיון ידיים”, “עמוק בתוכי אני יודע שלא אגיע להגשים את החזון שלי, אך לא אוותר”, “הדרך כל כך ארוכה, אני מציב לעצמי חזון חיים שלא נראה שניתן לממש אותו”, “אני חייב להיות נאמן ויסודי ומעשי אם מה שאני עוסק בו, כי ההצלחה תלויה בי”, “עלי לגייס את כל מקורות האנרגיה שיש לי כדי לעמוד במשימה”.
יש אפשרות שהרבה אנשים ממקימי המדינה היו מטור שני. אנשים מטור שני הם אנשים מסורים מאוד, הם לא המובילים בדרך כלל, לא חוזי המדינה, אולם הם האנשים שסוחבים על גבם את המערכת, כולם יודעים שאפשר לסמוך עליהם, מילה שלהם זאת מילה. הם אנשי המערכת ומפעיליה בפועל, צנועים ולא מתבלטים, ולכן לא שמים לב אליהם ברושם המידי,. גם כהומאופתים קשה להבחין באנשים מטור זה ממבט ראשון, עקב איכויות שנראות כ”בריאות”, או שהם עשויים להראות כמשפחת ה”Kali” ברצינות, באחריות ובנטייה להתכנסות פנימית ולהסתגרות.
אנשים בטור זה נוטים לעיתים להציב לעצמם מטרה שאיננה ברת מימוש, שהיא גבוהה או רחוקה מדי מן היכולת שלהם להגשים אותה. מכיוון אחר יהיו אנשים שרואים בכל דבר “משימה”!. כל דבר ואפילו קטן, כמו לארגן מסיבת הפתעה למישהו אהוב, או ללכת לסידורים בבנק או בדואר וכו’, יראה להם כמשימה. גם החיים ביחד עם בן או בת הזוג ,חיי הזוגיות נחווים כמשימה וכך גם גידול הילדים. לכן הם לא באמת נפגשים עם הקרובים עליהם, הם חיים במקביל לבן או לבת זוג, כאשר הקשר ביניהם פחות רגשי ויותר מעשי: הם מסורים ונאמנים לזוגיות, אך רואים בא “משימה”, ולכן יש קושי בקרבה אינטימית. אנשים אלו נוטים להיות פשוטים ולא מראים מורכבויות נפשיות מיוחדות, אולם חווית היסוד של אופן העשייה שלהם הינה סיזיפית וקשה .
צד חשוב, שמתבטא בעיקר בחד פסיגיים בטור השני הוא עניין הקטנות: לאחר שנפרדו מהאין סוף בטור ראשון, יש תחושה של השארות לבד, בראשות עצמך. של קטנות ואי יכולת. דבר שמתבטא בפיסי בקטנות ואטרופיה של אברים, בעיקר אברי המין ובבעיה בזהות המינית. שאלות של קטן – ובקשה להיות גדול יכולות לעלות במקרה. תופעות שכיחות בחד פסיגיים הן ניוון, אטרופיה, דלקות והצטמקות של אברי הרבייה. לא בכדי, איברים אלו מבטאים את החוסן האנרגטי ואת הבירור של הזהות המינית, דבר שלא התגבש ולא התחזק דיו, ולכן החולי מתבטא דרך פתולוגיות אלו.
עניין נוסף וחשוב שעולה כשאלה בתחילת הטור ונשאר כתהליך בירור לכל אורכו הוא שאלת הזהות “מי אני”. שאלה שאיכותה משתנה בין שתי המחלקות: בדו פסיגי יש מאמץ אקטיבי לגבש תחושת אני, אף שהוא מסתיים במותשות. בחד פסיגים לעומת זאת (דיקליים ולופיים), יש קושי גדול ואפילו חוסר יכולת לעסוק בשאלת האני. החד פסיגיים בטור השני הם צמחים קדומים מאוד, הקשורים עדין אל המים, ומתקשים להפרד מאיכות האם של המים (גם במקרים). בנוסף האיכות החד פסיגית מכתיבה קושי להפרד ( ראה מאמר “על ההבדל בין חד פסיגיים לדו פסיגיים – הדינמיקה של העצמי”). מהיותם תלויים במקור מים שופע וזמין ניתן להבין שעדיין לא נוצרה פרידה סופית מן השפע שמיוצג על ידי המים (אף שכבר יש בקשה להפרד, בקשה שאיננה קיימת עדיין בטור ראשון). כך שחד פסיגי בטור שני יהיה תלוי באדם שממנו הוא שואב כוחות, כמו דמות אם אתה נמצאים בקשר מאוד חזק. בהעדרה תיתכן פנייה לדבר שהכי דומה לה -אישה חזקה, או יחסים הומו לסביים (כיוון שעדיין אין יכולת להפרד וליצור קשר עם “אחר”). החד פסיגי בטור זה, לא מצליח לברר את זהותו כנפרד ונשאר תלוי כל חייו בגורם חיצוני לו, דבר שיכול לבלבל עם קבוצת ה”בריטה”.
לסיכום – הטור השני מתחיל את המסע של האדם לגילוי עצמי, לשכלול ויצירת איכויות הנחוצות למסע הזה. כל יציאה למסע, כרוכה בתחושה ש”לי אין את היכולת והכח לעמוד במשימה ובמסע הזה” ולכן הטור השני הוא טור עם תחושת קושי גדולה מאוד, המלווה באחריות חזקה שמתחתיה יושב חוסר בטחון ותחושת קטנות נוכח הדבר. השיעור של טור שני הוא, כפי שיודע כל מי שיתנסה בתחושת קושי זו, שעם ההליכה נפתחת ונחשפת הדרך לאיטה, ומה שנראה בהתחלה כהר אוורסט ענק, (ואני כזה קטן) לאט לאט נמוג לפרופורציה אפשרית. (מאמר זה נכתב בשיתוף עם מיכל יקיר)
• להתראות בפגישה הבאה
• הפגישה הבאה תערך ב26 לחודש, בברושים (שעה שש וחצי), ותעסוק בקקטוסים ובטור השלישי.