1- “וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל” (שמות ג’,ב’)
במראה הנבואה משה רואה אש.
אין זו האש הרגילה הידועה לנו. האש אותה אנו מכירים הינה אש הזקוקה לחומרי בערה, אש התלויה בגורמי הבערה. אש האוכלת את גורמי הבערה מן החוץ כלפי פנים, כגון בול עץ הנשרף בלהבות שתחילה החוץ נשרף עד שהאש אוכלת את פנים העץ.
האש שמשה רואה, נגלת מתוך הסנה, ואין היא תלויה בסנה כגורם בעירה. אש זו אינה תלויה בדבר, היא קיימת לעצמה, אינה זקוקה לחומרי בערה שיחיו אותה.
2- איזו אש זו אם כן?
זוהי החיוניות שמחייה את העולם, האנרגיה, כוח החיים, שכל תרבות בהיסטוריה האנושית נתנה לה שמות על פי הבנתה, בהודו היא מכונה – “פראנה”, בסין – “צ’י”, באלכימיה המערבית – “אתר”, בתורת ההומיאופתיה – “כוח ויטאלי”. יש לכוח חיים זה שמות רבים ואופני ביטוי רבים – למשל צורות ביטוי לאנרגיית חיים זו בתוך היהדות (מלבד השימוש במילה “אש”) מבוטה דרך “נחש עקלתון”, “נחש רב בריח”, “לוויתן” (יונה הנביא מתגורר בבטן הדג – זהו משל להיותו שרוי כולו בתוך האש הראשונית המחייה את העולם)
אנרגיה זו, היא האש שמשה פוגש. חיוניות יסוד זו הייתה לפני הופעת העולם, היא המחייה כל ייצור, היא זו העומדת מאחורי כל תנועת חיים, היא ה”יש” הקיים, היא המעשירה בכוח וביכולת, אין היא זקוקה לדבר אותו היא מחייה, היא ללא תלות בגורמים שהיא מחייה, אין היא “מתלכלכת” מפעולות האדם, אין היא מושפעת מ”עולם החטא”. היא הייתה – היא הווה – היא תמידית ותהייה לעד. היא נקייה תמיד, טהורה תמיד.
חיוניות זו נובעת מן האלוהות, אך אין היא עצמה “אלוהים”, מן האלוהות היא נובעת ומשם כוחה, והיא עצמה אינה אלוהות.
3- כל פעולה ותנועה שאנו רואים חוצה לנו או בתוכנו, נתמכת על ידי אותה חיוניות יסוד.
היא מחייה מבפנים, מתוך פניות האדם, לכן הכתוב אומר “בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה”. אותה חיוניות נכרת בתוך האדם, ומתוכו היא נובעת. היא גם חיצונית לאדם, אך נביעתה המחייה תמיד פנימית.
אם האדם נוכח בביטוי שלה החיצוני לו (תנועת הטבע המשתנה) זהו סימן למערכת חיים רחבה יותר מן האדם, אשר גם לה יש פנימיות, ומתוכה חיוניות זו מניעה את כלל חלקי העולם, אשר לאדם הדבר נתפס כמו דבר החיצוני לו.
4- חיוניות זו אינה מדידה במכשירים קונבנציונאליים, אך היא מורגשת בוודאות וקל לכל אדם לחוש בה. לא ניתן לגשת עליה באמצעים מחשבתיים או אינטלקטואליים, כלים אלו אינם יעילים למגע עם חיוניות היסוד. הכלים הנדרשים למגע מודע וקוגניטיבי עם החיוניות היסוד, אלו כלי החוויה. האדם מתנסה, מרגיש, חש, חווה, את חיוניות היסוד.
5- מכאן שיש לפתח כלי התנסות, דרכם האדם יעמוד על טבעה של חיוניות היסוד ואף יעלה בידו לחבור אליה, לעבוד איתה, לדבר עימה.
כלים פנימיים אלו, הם אלו החשים. דרך החישה של הדבר, התחושות העולות במגע עם הדבר, משם עולה הידיעה על תכונתו ועל ערכו של אותו הדבר אותו האדם חש.
“וּמִתּוֹכָהּ- כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (יחזקאל א’, ד’) חשמל מתוך האש. הנביא רואה חשמל, אומרים החכמים: חש – מל, האדם חש את המילה. חש את המלל המדובר.
ותהליך זה מתאפשר באמצעות האש, מתוך האש התהליך מתרחש.
6- לתהליך חישת המלל יש שתי משמעויות:
א- חישה של תוכן המילים, חישה של המשמעות הפנימית של תוכנן, של רב הגוונים שיש לכל מילה.
ב- נקודה זו דקה ועדינה יותר: חישה של התהוות הרגשות, המחשבות, התהליך הפנימי של האדם, למילים מדוברות.
כיצד מתהווה באדם כושר דיבור המתמלל את תחושותיו, כיצד מתהווה בתוכו תהליך יצירת מילים הנאמנות בתיאורן לחוויה שחש או לתוכן אותו הוא רוצה למסור.
לדעת לזהות את תהליך ההתהוות הפנימי המתחיל בתחושה ומתורגם למילה, שם יש אפשרות למגע עם אותה האש המחייה את העולם כולו.
7- מכאן – יש צורך לאדם לפתח כישורי התנסות שאינם אינטלקטואליים אלא התנסותיים. כלים שיודעים את הדבר עקב החישה והתחושה, כלים הבאים במגע עם העולם דרך חישה ותחושה של הדבר עימו הם נפגשים.
יש צורך לפתח את הכלי החש, המרגיש, החווה, שיודע ומגיע לתובנה אותנטית דרך חוויה, עקב מפגש עם העולם על כלל היבטיו.
התפתחות קוגניטיבית של איבר החישה באדם מוביל לתובנות ולחוכמה מסוג עמוק יותר מכל מה שיש לעולם ה”שכל” והאינטלקט להציע לאדם.
איבר החישה באדם, לרוב, רדום ואינו מפותח, עקב העדפה תרבותית של השכל והאינטלקט, כאשר האדם מבין את החשיבות של איבר החישה ומעיר אותו לחיים עקב שימוש ואימון שלו, האדם נפתח לעולמות חדשים של קומוניקציה, תובנה וידיעה הבאים דרך חוויה והתנסות.
“ידע” מסוג זה הבא לאדם דרך איבר החישה, הינו אוטנטי וישיר. טבעו של “ידע” זה, הינו בהיותו מקדם ופותח דלת לאבולוציה הממתינה לאדם, לרוב זהו “ידע אבולוציוני”. לכן תמיד יש עימו רעננות של דבר חדש.
רעננות הפותחת את ליבו של האדם, אז מתאפשרת תפיסת מציאות עליה מתכוון הכתוב.