פרשת “ואתחנן”

פרשת “ואתחנן”
או : המבנה הפסיכו-רוחני של האדם על פי היהדות

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת ואתחנן שייכת לספר דברים. כפי שכתבנו בפרשה הקודמת, בפרשת דברים. ספר דברים נאמר מפיו של משה רבינו, בעוד ארבעת הספרים האחרים השייכים לתורה, נאמרו מפי הגבורה עצמה- דברי אלוהים חיים.
בשעה שארבעת הספרים האחרים הם קוסמיים, קולקטיביים, מתייחסים לתרבות ולכלל העם, ספר דברים, בדומה לספר תהילים, הנו דברי האדם הפרטי. הדיבור אינו מכוון לקולקטיב, אלא משמש כדיבור ישיר לכל אחד ואחת.
פרשת ואתחנן היא פרשה עמוסה, ואנו נתייחס במאמר זה לנקודה אחת בלבד, נקודה שמעוררת שאלת יסוד:
ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן–בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. פרק ד’ ד’

ראשית נתייחס למילים: כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: זהו האלוהים הפרטי; אלוהיו הפרטי של משה רבינו ציווה אותו לומר את הדברים הבאים.
ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
בעוד כל העמים האחרים בתקופה ההיא סגדו להיבט מסוים של האלוהות: כוכב, כוח טבע וכדומה… תבונתו של עם ישראל הייתה נעוצה בעובדה שהוא התייחס לתמונת הבריאה כולה, דרך האדם עצמו. האדם הוא הצטמצמות של הבריאה, והבנתו מאפשרת הבנה של המציאות כולה, מבחינת: “ומבשרי אחזה אלוה” (איוב, יט’, 26).

החכמה של עם ישראל בתקופה ההיא היא חכמה פנימית, הזכרות במהות, והבנתה מבפנים. על כך אומרים חז”ל שאברהם אבינו למד את כל התורה, למרות שהתורה ניתנה 300 שנה אחריו מידיו של משה. מהיכן לֵמַדה? “…שזימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים, והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה.” אבות דרבי נתן
חכמתו ותבונתו של אברהם הינן תוצאה של הִזכרות ודליית החכמה מבפנים, לא גורם חיצוני הוא שמנחה אותו מה לדעת.
האדם, כנזר הבריאה, נהפך דרך תהליך נכון של עבודה עצמית למי שמכיל בתוכו את הכול, כך שהופעתם החיצונית של הדברים הופכת עבורו למשנית.

צא ולמד לעומת: בֹּא וראה

ספר הזוהר מצביע על שתי צורות התבוננות ורכישת חכמה:
1. ‘צא ולמד’- אדם יוצא החוצה לעולם ולומד תכנים מבחוץ: ביולוגיה, מתמטיקה וידע רב נוסף.
2. ‘בא וראה’, מה לבוא ולראות? מבחינת הזוהר קיים רק מקום אחד לבוא ולראות וזה לתוך האדם עצמו. רבי שמעון בא ואמר: בא וראה… הכוונה: בֹא וראה ממקומי, אתה מוזמן לבוא ולראות כפי שאני רואה, אך לשם כך עליך לבוא לתוכך.

” א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.” בראשית יב
לך לך- לך לתוך עצמך; ההליכה של אדם היא כלפי עצמו, האדם נמצא במסע של התנסות פנימה.

ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

משה פונה לאדם הפרטי ומזהיר אותו לשמור את נפשו מאוד, שלא תשכח הנפש את הדברים שחוותה. בהמשך נתייחס למבנה הנפש ע”פ ביהדות.

ד,י יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי: אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן.

הר חורב הוא הר סיני; אבל כאשר הוא מופיע בקונוטציה של חורבן והחרבה הוא נקרא חורב. מהו הדבר שעליו להיחרב? הדבר שצריך להיחרב זה מבנה זהות קלוקל ושגוי שמורכב ממחוות הנפש הבסיסית של האדם, אותו המבנה הנבנה בו במהלך חייו, מבנה לו מייחס האדם את זהותו ואת יחסי החוץ שלו עם הסובב.

ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. מלכים א פרק י”ט

אליהו היה ידוע כנביא זעם, מאיים, מוריד אש מהשמים והורג. התנ”ך מספר על בריחתו של אליהו מאיזבל שרודפת אחריו להרגו, לאחר שהרג את ארבע מאות נביאי הבעל שלה. אליהו בורח למערה בהר חורב, שם צריך מבנה הנפש הזועם שלו למות, על מנת שיוכל להיוולד שוב. כשהוא מגיע למערה היא סוגרת בחשיכה, כרחם המוליד, על נפשו הקודמת, ואז עולמו שנתפס מתוך מבנה האישיות הקודם שלו, נהרס ונחרב ונולד אליהו חדש ושונה, התופס את המציאות באופן שונה לחלוטין מהאופן בו תֵפסה ממקומו הקודם. הר חורב אם כן, הוא הסמל של חורבן מבנה הנפש הישן ולידתו של מבנה נפש חדש.

יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן, תַּחַת הָהָר; וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם–חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל. יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

החורבן של המבנה הפסיכו-רוחני הישן קשור להחרבת הדיכוטומיה שבין ניגודים. ניגודים בין האש המייצרת אור ובין חושך ענן וערפל, ואז מתוך הקוטביות בין אור לחושך, ה’ מדבר מתוך האש, אך רק קול נשמע, לא מראה ולא מחזה. זהו המקום המכונה בסיפור התגלותו של ה’ לאליהו באותו מעמד במערה: “קול דממה דקה” הכוונה היא לאחדות הניגודים.
הדיכוטומיה הכרחית להופעת האלוהים. הדיבור האלוהי הוא בר שמיעה בעקבות אותה הדיכוטומיה, ומופיע לאחר חורבן התפישה הדיכוטומית, חורבן הפסיכולוגיה המפרידה, וחשיפת הרובד הנפשי היודע ומכיר את האחדות.

יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. יד וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם:
שוב מזהיר משה את העם לשמור את נפשו מאוד. מהי הסכנה שבפניה ניצבת הנפש ?

כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן–וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. יז תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם–אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.

הנפש עומדת בפני שתי סכנות: האחד- “פן תשכח” – השכחה הינה האויב המרכזי של חיי הנפש. ובהקשר השני- אינטרפרטציה לקויה של האלוהות ושל המציאות.

מבנה הנפש לפי היהדות

ע”פ בראשית רבא פרק יד, מדרש שנכתב לאחר חתימת הגמרא, כ 500 שנה לספירה לערך, ומקובל על כל החכמים – הנפש או הנשמה של האדם מורכבת מחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה או בקיצור: נר”ן ח”י
1- הנפש היא הדם שנאמר: “כי הדם הוא הנפש” דברים יב כג- אין תא בגוף האדם שלא ניזון מהדם, ולכן הנפש במובן הזה היא הגוף כולו; הרובד היצרי של הנפש מחייה את הגוף.
2- רוח- תנועתיות.
“שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): “מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ]”.

3- נשמה- זו האופָה. – זו האופיא. דברייתא אמרין: האופיתא טבא.
היכולת להבין משהו מסוים מכונה לאפות; הנשמה לוקחת מרכיבים ועושה מהם משהו חדש, מתוך תובנה חדשה. המרכיבים הם: בריאות נפשית, נינוחות נפשית, אינטליגנציה, פרספקטיבה של עבר ועתיד וכדומה. הנשמה היא דבר אבולוציוני ולא סטטי; הנשמה אינה נצחית וקבועה, היא משתנה בהתאם להתפתחות.
4- חיה (תהלים קמג ג, איוב לג כח) – שכל האיברים מתים, והיא חיה בגוף.
זהו חלק הנפש החי תמיד, חלק הנפש דרכו האדם יודע את הנצח, ומכיר את הממדים הבלתי משתנים שבבריאה. זהו המקום הנפשי שדרכו ניתן להיכנס “לפרדס”

גם החיה מקבלת את חותמו של בורא עולם. קוצו של הי’ בחיה קשור לאל עצמו ומועבר לאצילות. הוא מכונה גם צחצחות. הדבר מצביע על העובדה שגם הרבדים הנמוכים כביכול, גם הם בעלי אופי של נצח.
החיה והיחידה אינן מתוקשרות באמצעות המוח. ולכן כתוב שכשהנביא מתנבא, ‘חלשה דעתו’, והוא נראה כמטורף הדעת. הנביא בטלה בתוכו דעתו, הנפש הרוח והנשמה פוסקים מלהיות דומיננטיים, ומה שחי בתוכו זה חיה ויחידה.
משה רבינו הוא מבחינת חיה שמעביר את המסר האלוהי, כל הנביאים האחרים הינם מבחינת יחידה, ושאר בני האדם נמצאים במקום של נפש רוח ונשמה.
“ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם”, יש בכם נפש, ונפש זו היא בעלת אופי אלוהי, ואותה עליכם לשמור ולא לאבד. הנפש היא שם מכלול לכל חמשת החלקים, והיא מסוגלת לעבור התמרה מהנמוך ביותר לגבוה ביותר. ילד שנולד הוא יותר בחינת נפש (גוף); נער ונערה, זה בחינת רוח, רגשות, ולאחר מכן אדם עד גיל 40 זה נשמה, ומגיל 40 מתאפשרת טרנספורמציה ליחידה. מגיל 60 ומעלה הדם,, התשוקות, הרוח והרגשות יותר שוקטים והיכולת להתמרה מתגברת.

5- יחידה – (תהלים כב כא, תהלים לה יז) – שכל האיברים משניים שניים, והיא יחידה בגוף (אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף” (איוב לד, יד “יחידה” הינו השם של הרובד הנפשי העמוק ביותר, חותמו של הקב”ה באדם, המקום בו האדם יודע אמת ומכיר בא, המקום שם ה”עצמי” של האדם הינו האוטנטי – המקורי ביותר. במקום זה אין חלוקה ולא ייתכן שם חלוקה, אלא הכול אחד. נשמה, רוח ונפש הן מבחינת ריבוי, אבל הרובד הנשמתי שנקרא יחידה הוא אחד.

זהו המקום שמחבר את האדם למקומות עליונים. נשמה זה הפן הקוגניטיבי הקשור בשכל, ורוח היא הרגשות, הדינמיקה הפסיכוסומטית, הקשר בין התרגשות לדוגמא לפעימת הלב. הנפש שמחיה את כל הגוף היא מן הסתם בעלת ריבוי צורות. אבל יחידה היא יחידה; האחדות מתחילה מהמקום שנקרא יחידה. על אף שאמר המדרש והקדים שכל שאר החלקים הם מבחינת נפש אחת, המכונים נפש, הרבדים הנמוכים הם מפוצלים והיחידה היא אחדות; משם מתחיל המקום שעליו חלים רוח הקודש והנבואה.