איברי הנפש – “יחידה” – חלק ה’

“חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב, כג): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג, כא): מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיא, דבריתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף” (בראשית רבה י”ד-ט’)

חלק “יחידה” בנפש האדם הינו החלק העמוק ביותר, וכן החלק המקורי והאותנטי ביותר. זהו האדם ממקורותיו. חלק יחידה בנפש הינו חלק אלוה ממעל בנפש האדם, חותם האצבע האלוהי באדם , ולכן המקום הנפשי דרכו ניתן לפגוש באלוהים בצורתו הישירה (“ריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת”. – בבלי- שבת נ”ה- ע-א’)

בחלק זה בנפש, האדם הינו הוא לבדו- ללא השפעות זרות וללא תכתיבים חינוכיים. במקום זה האדם טהור זך ונקי. האדם ממקומו הראשוני וממקור הזהות הבלעדית והייחודית שלו. זהו המקום ממנו נובעת ההשראה, היצירה וכל דבר חדש הבא לעולם דרך אותו האדם, בא דרך חלק הנפש – יחידה. מקום זה שייך לאדם לבדו ואין אדם אחר יודע עצמו כמו שהאדם מכיר את עצמו כך באופן זה. מקום זה היה טהור ויישאר טהור, אין לכלוך וזוהמה יכולים לחדור למרחב זה בנפש המכונה “יחידה”.
חלק זה מכונה “יחידה” על דבר היותה אחת, מיוחדת, אשר דרכה ניתן לחזור לחיקה של האחדות. האדם בא מן האחדות ויצא אל הפיצול והריבוי, שם היה עליו לגדול ולהתפתח ולהביא דבר מה חדש למקומו. וכשישוב- לחיק האחדות הוא ישוב. מן האחדות הוא בא ואל האחדות ישוב. השיבה אל האחדות הינה השיבה הביתה. בעת יצא האדם לעולם הפיצול והריבוי, יצא הוא אל הגלות ואל אוקיינוס רחב, שם היה עליו ללמוד כלים ודרכים אשר יש והיו זרים לטבעו או לנפשו, ויש שגלה ממקומו למדבר צחיח, שם היה עליו ללמוד דרכי הישרדות ולוחמה. אך כששב, לחיק האחדות הוא שב. השיבה לחיק האחדות, תלויה במודעות האקטיבית לחלק “יחידה”, הוא החלק שאין עולם הפיצול והריבוי חל עליו, וזהו החלק המהווה שער חזרה למקורותיו של האדם.

חלק זה נהפך לזמין יותר לאדם במה שמכונה היום “גיל הזהב” או גיל פרישה וזקנה. בגיל זה ניתנת האפשרות וההזדמנות לאדם “לפרוש”. בגיל זה קל יותר לפרוש, שכן הגוף ומעלליו פחות דומיננטיים, ויש לאדם פחות הפרעות יחסית לאיש צעיר. וזה מתוך ההנחה שהאדם בריא פחות או יותר ושעשה את העבודה ההכרחית בגילאים צעירים יותר.

יש שני סוגי “פרישה”, הראשון הינו הפרישה ממהלך חיים של עבודה או קריירה, כמו איש בצבא קבע שפרש לחיים אזרחיים, אך פרישתו הינה בגיל צעיר יחסית בדך כלל, ועולה השאלה איך ולאן ימשיך את חייו הלאה. וכן אדם המגיע לגיל פרישה ופנסיה, גם אצלו עלולה להתעורר השאלה על המשך החיים שלו ולאן?  אנשים רבים חווים משבר ושיברון לב קשה בגיל הפרישה, שכן כל מבנה הזהות שלהם סבב סביב “תפקיד” או מקום בתוך ארגון או חברה, מקום שדרכו הם זכו להגדרה עצמית. וזהותם עשויה לעבור משבר קשה מאוד בשל איבוד האופן בו הם הכיר את עצמם, ולכן יבוא לשבר גדול. שבר זה הינו תוצר של בניית מבנה זהות שרוכש את כוחו ממקורות חיצוניים, מקורות שכשהם נגמרים או נעלמים או חדלים מלהיות, אזי גם האדם הניזון ממקורות אלו סיים את חייו, ודבר זה עשוי להיות חוויה כואבת במיוחד בעבור אדם זה.

סוג פרישה שני אינו קשור כלל לגיל כלשהו, והוא תוצר של תהליכי התפתחות נכונים ועקביים, אשר זמינים לכל אדם וממתינים לו. בתהליך נכון של הזדככות הנפש, האדם פורש מן ההשפעות החיצוניות החלות עליו באופן טבעי ובאופן בו נע הטבע. השפעות סביבתיות, חינוכיות, תרבותיות, משפחתיות, וגופניות אשר ברובן אף מולדות.

תהליך הפרישה השני הינו תהליך פרישה ההולך פנימה לתוך נפש האדם, והאדם לאיטו יחוש את הפרישה ממצבי חיים שונים כגון – מעורבות חברתית (ואין זה אומר ואין הכוונה שהוא בודד או מנותק חברתית) וכן פרישה ממצבים רגשיים רב גוניים היוצרים מגוון רב של יחסי הזדהות הקשורים בעיקר ליחסי אנוש, חברה, זוגיות ומשפחה. אין הכוונה לאדם זר ומנותק, אלא שהאדם הפרוש יודע לראות את מצבי החיים באור בהיר ובעין חדה. הפרישה מאפשרת להתבונן התבוננות מיוחדת. דרך התבונות זו האדם רואה את החיים כמו שהם ללא כחל וסקר, כמו שהם. בצלילות ובבהירות שרק הפרישה מאפשרת.

יש לאדם לפרוש מן הדינאמיקה של מעורבות עם החוץ, מיחסי האנוש, ממצבי הרגש, מגופו והזדהות הנובעת מן הגוף וצורתו. בתהליך פרישה זה, האדם חוזר חזרה למקומו הראשוני והטבעי, שם ניתנת האפשרות להבין ולראות את עצמו ואת חייו כמו שהם בדיוק. על האדם לפרוש מהכול, מרגשותיו, מרכושו ומן המעמד והשם שרכש לעצמו, ממקומו המשפחתי, מזהות הגוף שיש לו, מיחסי הגומלין עם כל הסובב אותו. מהכול עליו לפרוש.

אין לתהליך הפרישה גיל קונקרטי, ויש אנשים צעירים בגיל שהם פרושים ולכן בעלי תבונה וחוכמה עמוקה. אך הגיל הכרונולוגי משמעותי לאדם העובד, העובר את התהליך ההכרחי להזדככות ולטהרה, ואז יש לזמן החולף משמעות מתפתחת ותומכת בתהליך הפרישה.

בעבר תהליך הפרישה היה מתורגל בחיי מנזר או במקומות המנותקים מחיי עיר וכרך, אך היום אין למהלך זה רלוונטיות הכרחית, וניתן לאדם בזמן הנוכחי אפשרויות רבות שלא היו בעבר הקשורות להיותו חי חיים המחברים עולמות ומגשרים על פערי זמן וממדים שלא היו אפשריים בעבר. האתגר של האדם בחברה המערבית הינו לחיות את חיי הפרישה בעת היותו חי חיים רגילים ונורמטיביים, אשר מבחוץ לא יראה דבר מה מיוחד בו, אך עקב תהליך נבנה נכון ומאוזן, היודע לאחד ולגשר ולחבר את העולמות הפנימיים ללא הדחקה או דיכוי, אזי אדם זה נהפך לפרוש בתוך החיים הקונבנציונאליים ולכן מזמן לעצמו את החלק “יחידה” שלו באופן מודע ונגיש, והיום זהו האתגר.