שלבים בטראומה, קליניקה ותרופות קטנות

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה (תהילים, ל-יב)

מאמר זה יעסוק בחלק הנפשי של הטראומה. גם לטראומות גופניות יש מקום לדיון רחב, אך התרופות ההומיאופתיות וכן אופני השימוש בהם בשיקום טראומות גופניות, נידון ביסודיות במקומות אחרים.
גם בטראומות על בסיס פגיעה גופנית, יש לנושא הנפשי משקל עצום, כאשר הניסיון הקליני מלמד כי התהודה הנפשית והגישה של האדם לסוג הפגיעה שהוא חווה, מהווה מרכיב מרכזי בתהליך השיקום. פגיעה גופנית שמתלווה אליה חוויה נפשית קשה, סופנית או מלנכולית, מהווה קושי משמעותי נוסף בתהליך ההחלמה, נושא שיש להתייחס אליו בתהליך השיקומי.
אנשים שנפגעו גופנית, אך אינם קורסים רגשית לתוך הפגיעה אלא מוצאים את כוחות הנפש לראות במצב החדש הזדמנות, ויש כאלה שאף ראו בפגיעות עם נכות סוג של ברכה שנפלה לחיקם, אלו אנשים שתהליך השיקום שלהם יהיה מהיר וקל יותר גם ברמה הגופנית.
למרכיב הרגשי אם כן, יש מקום ומשמעות רבה בתהליכי השיקום מחבלות וטראומות גופניות, אותם יש לברר עד כמה הם מייצרות תהודה נפשית שעלולה להוות חסם בתהליך ההחלמה והשיקום.

פרק א’
מהם התנאים המאפשרים טראומה ברובד הנפשי

באילו תנאים נפשיים נוצרת טראומה?
כל חוויה שאדם חווה שאין לו כלים לעסוק איתה, לעכל או להבין אותה. התנסות ש”תפסה” אותו ללא הכנה, ללא מוכנות להתמודדות, כאשר אותה החוויה נותרה בחלל הנפש של האדם ללא יכולת לעיסוק או התייחסות, כי אז אותה החוויה נהפכת לבסיס להתהוות הטראומה.
חוויה טראומתית אינה מוחלטת אלא יחסית למקומו של האדם, לבשלות ולמוכנות הרגשית שקדמה לחוויה כלשהי, לכן יש סוגים רבים של התנסויות שייחשבו בעולם כיסוד לטראומה. זאת בשעה שלאדם שחווה זאת היו את הכישורים והמוכנות הנפשית להתמודדות עם מצבים אלו (שבעולם יחשבו במעוררי טראומה) ולכן לאנשים אלו אותן החוויות לא יהוו בהכרח תשתית להתהוות הטראומה..
חוויות כגון: התמודדויות עם אובדן, תנאי חיים של מלחמה, ניצול מיני ועוד.

לעומת זאת יש סוגי התנסויות שייתכן שיחשבו כפעוטות או כ”נורמטיביות”, כאשר בעבור אדם מסוים הן תהיינה בסיס לטראומה.
חוויות כגון: דחייה חברתית, נער או נערה עם אהבה נכזבת, עלבון מול חברה, הלבנת פנים מול אדם אחר, כישלון במבחן בבית הספר או לשם עבודה חדשה ועוד…
יש אנשים רבים שדווקא אירועים אלו שהם פחות “דרמטיים” יהוו בסיס ומשקעים נפשיים שם תיווצר תשתית לטראומה.
במה הדברים אמורים אם כן?
ברמת הבגרות וההבשלה הרגשית של האדם מול מה שחווה. חיסרון הכלים הנפשיים, חיסרון הבשלות ויכולת ההתמודדות מתרגמות את סוגי החוויות כטראומתיות עקב חיסרון היכולת לעכל ולעסוק עם סוגי חוויות מסוימות.

לכן מושג הטראומה הינו רחב ביותר ומשתנה מאדם לאדם. זהו חלל אישי שכל אדם חווה אותו באופן שונה ואינדיווידואלי כפי מקומו ההתפתחותי ביחס לפוטנציאל ההבשלה של כוחות הנפש שיש בו.
מכאן ניתן להבין מהי “חוכמת הבדיעבד”, שהיא התובנות שהאדם מבין לאחר זמן רב מחוויות מסוימות עקב הצורך בהבשלה ולבגרות של איכויות נפשיות שזקוקות לעוד זמן, שלא היו עדיין בשלב הבשלה מלא עת האדם חווה דבר מה…
אנשים רבים מבינים על עצמם ועל מצבים שונים שנים רבות לאחר האירועים. זוהי מציאות שכיחה, המלמדת על הזמן ההכרחי להתפתחות הבגרות הנכונה לשם עיכול והבנה נכונה.
לכן בתהליכי ההתמודדות מול טראומה יש לבחון את סוג התכונות הזקוקות להתפתחות (שלא היו בעת האדם חווה טראומה) ולעזור להן להתפתח להבשלה מלאה.
תובנות הבאות לאדם, על עצמו, על מה שחווה ועל החיים בכלל, הן העדות להבשלה של אותן האיכויות הנפשיות ההכרחיות להבראה מלאה מנושאים שעדיין מהדהדים בנפש האדם כטראומה.
תובנות הבדיעד הם אם כן אחת מן העדויות המובהקות להבראה מטראומות.

פרק ב’

הרקע הביולוגי שקדם למצבי טראומה

כל מצב עם אופי טראומתי שם את האדם במצבי קיצון ברמת האינטנסיביות הגופנית והנפשית, מצבים שידועים בשם – fight or flight – הילחם או ברח. מצבים הידועים בשינויים הביולוגיים כתגובה למצבי דחק אלו. מצבים הקשורים לבלוטת האדרנל המשחררת ריכוז מהיר וגבוה של הורמוני הדחק (האדרנלין – אפינפרין) שחרור מהיר ומרוכז זה גורם לתגובות גופניות מהירות ועוצמתיות שהן חלק מההכרח שיש בסיטואציה, לרוב הדבר אמור במצבים הישרדותיים קיצוניים.
התגובות הגופניות הן לשם התמודדות במצבי קיצון, תגובות כגון עלייה בלחץ הדם, התכווצות כלי הדם, שחרור של מאגרי סוכר מן הכבד לשם ייצור אנרגיה מיידית, עלייה בדופק הלב, עלייה בקצב הנשימה, הזעה מוגברת וכן עצירה חלקית עד מלאה של מערכת העיכול.
עצירת התפקוד של מערכת העיכול, מהווה את הבסיס הפיזיולוגי למה שיתפתח מאוחר יותר להתפתחות של המצב הטראומתי.
מערכת העיכול היא זו האחראית לעיכול במובן הנפשי (כמו שבמובן הגופני) וכשהיא עמדה מלכת, משמעות הדבר שהצד התודעתי שיודע לעכל, להבין ולצרף חוויה למרקם באישיות האדם, הוא זה שעמד מלכת בעת מצבי דחק קיצוניים (במצבי קיצון, הסיטואציה מחייבת יכולת תגובה, אך לא בהכרח ביכולת לעכל ולהבין), במקרים רבים המערכת חוזרת לאיתנה לאיזונה התקין, ואז האדם מתפנה להתבונן, להרהר, להבין ולעכל את מה שהוא עבר והרגיש ומה המשמעויות השונות של מה שחווה.
זהו מהלך טבעי ותקין, אך במצבי טראומה שם אין יכולת התמודדות עם מה שהאדם חווה, מערכת העיכול שבה לתפקוד סביר אך נותרים סימפטומים מסוימים שלא היו לפני כן (נפיחות, עצירות, שלשול, כאבים לא מוסברים, צרבות, בחילות ועוד). זוהי אינדיקציה כבר בשלב מוקדם כי אותן חוויות אינן ברות עיכול והן מתחילות את התהליך של מצבים טראומתיים מאוחרים (post trauma syndrome ).
העבודה עם מערכת העיכול, החיזוק שלה והשבתה לאיזון לאחר מצבי קיצון נהפכת לנושא עקרוני ביותר בתהליכי טיפול לשם מניעת תהליכים שיתפתחו מאוחר יותר למצבים טראומתיים מורכבים.
בתשומת לב טיפולית נכונה יש צורך למודעות רבה למערכת העיכול ולסימפטומים שיש בה לאחר אירועים בעלי אופי טראומתי. ניהול נכון של תהליכי עיכול לאחר אירועים מורכבים, יש בהם בכדי למנוע מאותם האירועים להפוך לתשתית לטראומה שעלולה להתעורר בשלבי חיים מאוחרים יותר מהאירועים עצמם. זאת כאמור עקב הקשר הישיר בין תהליכי עיכול גופניים לנפשיים החוברים יחדיו במנגנונים של מערכת העיכול.
(במצבים אלו סיכוי רב לראות תרופות קטנות כגון: robinia. Allium sativa. Peonia. Rathania. Kola nut. וכן תרופות מקבוצת הנוסדות של המעי. אלו רק כמה דוגמאות אפשרויות כמובן)

פרק ג’

זיכרון תאי

מרגע חלוקת התאים במפגש בין זרע וביצית, מאותו הרגע ממש, הרקמות האורגניות שמושפעות מכל מה שקורה סביבן, זוכרות את כל אותם הרשמים של כל מה שקרה בסביבתן, שנותרים כרושם וחותם ברובד התאי בגוף.
סוג העיבור, כל מה שחוותה האם עת היותה בהיריון (עקב סימביוזה מלאה של גוף העובר עם גוף האם) וכן אופן הלידה של העובר, הכול נותר בגוף האדם כזיכרון תאי.
זיכרון תאי ממשיך להיות פונקציה ביולוגית טבעית עד למקום ששם הילד לומד להכיר את עצמו, את החווית ה”אני” יש בו. כאשר הוא לומד לזהות שהוא עצמו אינו השמים, הרוח, הטמפרטורה המשתנה, האם או האב ואפילו גופו שלו אינו אותה איכות שהוא זיהה כ”אני”. אז מצטרפת לראשונה למערכת הביולוגית התודעה שתתפתח מאוחר יותר למבנה אישיות, אותה התודעה מהווה פונקציה המסוגלת ללמוד, להבין ולזכור.
עד לנקודה זו (גיל שנתיים עד חמש) הגוף זוכר ולא התודעה.
לגוף ולתאי הגוף יש יכולות מרשימות ביותר בצבירת מאגרי הידע הגנוז בהם. למעשה תאי הגוף ערוכים כחלק מתפקודם לתעד ולשמור על מידע וזיכרון. כל איבר כפי איכותו מהווה מקום לצבירה ולשמירה של זיכרונות מסוימים. דבר אינו הולך לאיבוד באדם, הכול שמור ונישמר.

מנגנון הזיכרון התאי הופך להיות חלק אקטיבי בתהליכי טראומה, כאשר האדם אינו כשיר לזמן מה לעכל את מה שחש וחווה, אז כל אותם הרשמים והחוויות עוברים לגוף, ונצברים בגוף כזיכרון חי.
ככל שיש בגוף יותר זיכרונות עקב אי יכולת לעכל ולעבד תחושות וחוויות, הדבר עלול להוות סיבה ישירה לחולי גופני שהוא זה שילמד וישקף על אותן חוויות שלא עובדו ועברו להיות מזיכרון תאי למחלה.
יש למערכת רמת סף ביכולת ההכלה והשימור, כאשר אין יותר יכולת להכיל את אותם האירועים, הם הופכים להיות סימפטום ומחלה. רמת ההכלה והסף, שונים מאדם לאדם לפי נטיות אופי, רמת כוח וויאטלי ונטייה מיאזמתית.
סוג הסימפטום והמחלה המתעוררים במישור הגופני, הם עדות לסוגי הטראומות הלא מעובדות, הם (הסימפטומים) יודעים לספר על הטראומה את מה שהאדם אינו יכול לתמלל במילים (מכאן החשיבות בלהבין את מה שהגוף מדבר, איזה סיפור מספר הסימפטום הגופני).

יש אם כן שתי מחלקות בטראומה:

טראומות קדם קוגניציה:
שהן קשורות לאירועים דרמתיים שנותרו כחותם בזיכרון תאי בגוף האדם, עקב נושאים הקשורים באופן העיבור, ההיריון, הלידה והשנתיים הראשונות לחיי התינוק עד להופעת ה”אני” שמשם מתחילה להיבנות הקוגניציה המאבחנת שיש לאדם.
כל אותן הטראומות שהן קדם קוגניציה אינן ברות טיפול דרך הקוגניציה, ולא משנה ההבנה, הדיבור או השיחה על נושאים אלו. הם עמוקים יותר מכוח המודעות לגעת ולשנות אותן. וזאת מכיוון שכל אותם המצבים שנחתמו בגוף לפני הופעת הקוגניציה, עמוקים מדי – הם חלק מן המבנה גופני, הם מייצרים תחושה שהיא מייצרת מצב רגשי ולאחר מכן גישה לחיים, ואם מצבים אלו הם על בסיס של טראומה, לתודעה אין נגישות למקומות אלא.
במה הדברים אמורים?
בחוויות כמו אובדן קשה שחוותה האם בעת ההיריון, שם עצב הפך להיות חלק מזיכרון תאי של וולד דבר שמתבטא ברובריקה: mind sadness causeless , עצב בלי סיבה שלא ניתן לגעת בו. במצב זה הטיפול קוגניטיבי לא יצליח לתת מענה.
דוגמה נוספת, ילד שנולד עם חבל טבור בסיס צווארו, פיתח כיחלון וכמעט מת, אך ניצל בהנשמה, סיכוי גבוה מאוד שאותו הילד כשיגדל יפתח חרדות מוות, מים, מקומות סגורים ותחושת חרדה תמידית שהחיים לא בטוחים ועומדים להסתיים באסון.
גם פה לטיפול קוגניטיבי לא יהיה מענה, כיוון שזוהי חוויה שנחתמה באורגניזם לפני הופעת הקוגניציה, והרשום הגופני הוא זה שמייצר את החוויה, אך תרופות כמו aconite. Hypericum. stramonium. (אלו כמה אפשרויות אך לא כולן) להם יש את היכולת לרפא מקומות קדם קוגניטיביים עם רקע טראומתי.
שיטות טיפול אנרגטיות כן יודעות לעסוק עם טראומות קדם קוגניציה, מכיוון שזוהי אותה האנרגיה (כוח ויטאלי, צ’י, פראנה, כוח אתרי ועוד) המחברת את גוף לנפש, ולכן עבודה עם אותה אנרגיה היא המתאימה לנושא טראומות קדם קוגניציה, שיטות כגון: הומיאופתיה, דיקור סיני, נשימה מעגלית, ביו – פיבדק, הילינג מסוגים שונים, טובים לנושא מורכב זה. (מומלץ לעיין בפרק שביעי בספרי “שיטת הקוד הסומאטי חלק א”, שם נושא זה מוסבר בהרחבה).

טראומות לאחר הופעת הקוגניציה:
פה למודעות יש מקום ככלי לעבודה על נושאים אלו.
כאן יש תהליך אפשרי למה שמכונה “הדחקה”.
מהי ההדחקה:
יש להבין כי מנגנון ה”הדחקה” הפסיכולוגי, אינו נפשי אלא גופני. ההדחקה היא עדות לחיסרון ההבשלה של איכויות מסוימות ההכרחיות לשם ההבראה מטראומה, איכויות שעניינן להיות מסוגל להתמודד, להבין, לעכל ולעבד.
כל עוד והן לא התפתחו, ההדחקה היא למעשה תהליך המעביר את העומס הנפשי למישור הגופני. שם יהיו סימפטומים שיעידו על סוג “ההדחקה”.
האדם אם כן, אינו מעוניין בלהדחיק, אלא בלגדול. כאשר סוגי ההדחקות הן זמן שהאדם זקוק לו להשעיית ההתמודדות עד למקום שיגדל ליכולת הרלוונטית.
הסימפטום הגופני המלמד על ה”הדחקה” אינו אלא מנגנון לשם ההשעיה להתמודדות, כך שהוא כסימפטום הכרחי בשלב נתון זה.
(כאן יש חשיבות רבה והכרחית להכיר היטב “תרופות קטנות”, כיוון ש”הדחקה” של אירוע נפשי שיהפוך לגופני, בדרך כלל לא יתבטא קלינית כרמדי גדול, אלא דווקא כרמדי קטן, עקב החד ממדיות של התהליך – הקו הישר בין חוויה רגשית לאיבר הגופני שמכיל את הזיכרון של אותה החוויה בתהליך הסומאטיזציה. תרופות קטנות במקרים אלו, הן למעשה מערכתיות ובעלות משמעות רגשית רבה ועצומה)

מזווית אחרת, בכל הקשור לזיכרון תאי הגוף:
המקום בגוף ששם נחוותה הטראומה, זה המקום שישמור ויכיל את הטראומה
דוגמאות:
ילד שספג אלימות פיזית בביתו, המקום הגופני ששם הייתה הפגיעה המשמעותית ביותר, שם תישמר החוויה הרגשית של חווית האלימות.
אדם שעבר תאונה עם פגיעה גופנית ועבר זעזוע נפשי עמוק מן התאונה, המקום בגוף שנפגע, זהו המקום שיכיל את הזיכרון של התאונה כולל התהודה הנפשית שלה.
ניצול מיני שהיה כרוך בנגיעה באיברי המין, איזור האגן יכיל וישמור את אותן החווית, דבר שיתבטא בסימפטומים מסוגים שונים באזור זה.

לנקודה זו יש ערך טיפולי רב, בסוגי טיפול שונים ניתן להיעזר במקרים מסוימים בעבודה נכונה ומודעת באזור הגופני ש”זוכר ומכיל” טראומה, בכדי לעורר אותה מחדש לשם תהליכי הריפוי של הסימפטומים הגופניים במקביל לטראומה שחבויה שם.
נושא זה מחייב הכשרה, כאן מובא הקונספט של תהליך העבודה בלבד.

אם כן, כל עוד קיימת הטראומה בדרגות זיכרון שונות במערכת האנושית, היא מהווה סוג של מגנט המושך את האדם לשוב למקום ששם נוצרה הטראומה, שוב ושוב.

פרק ד’

הנטייה של הטראומה לרצות לשחזר את זה בעצמה

בטראומה אין מה שמכונה “הבראה ספונטנית”, היא לא נעלמת ולא יכולה להבריא ספונטנית. היא נשמרת בגוף כזיכרון תאי, וכאשר הזיכרונות בגוף חזקים מספיק, הם מעוררים תגובות נפשיות שקשה להתעלם מהם כאשר במקרים קלים יחסית הזיכרונות הגופניים עלולים להיהפך בסיכומו של יום למחלה שתשקף לאדם על אותם המקומות הרגשיים שנותרו ללא עיבוד.
כאשר אדם חווה טראומה, יש נטייה ברוב סוגי הטראומות לדחף מגנטי, אימפולסיבי, לא מודע לשחזור אותה החוויה, לחזור לאותם הרגעים שוב ושוב ולשחזר את התחושות שהיו שם.
בדרך כלל בשלוש אפשרויות שכיחות:

בלילה, בשינה בחלומות:
בחלומות הדבר שכיח בהישנות הטראומה בחיילים שחזרו משדה הקרב, או באירועים טראומטיים אלימים כגון אלו שחוו את ה7.10.23 בצורה ישירה.
הלילה, השינה והחלומות הם שדה תודעתי ששם שכיח לצפות בשחזור הטראומה.
מדוע שם קיימת הנטייה לשחזור?
מכיוון שאז התודעה המודעת איננה פעילה באותה הרמה כמו בערות, אז הנושאים ה”אמיתיים” שחבויים בנפש צצים במלוא שאת.

ביצירה של דפוס הזהה במצבי חיים לחוויה הטראומתית:
דפוסים הממחזרים טראומה ניתן לצפות בילדים שגדלו במשפחה אלימה או לא מתפקדת. ייתכן שקיימת מודעות לקושי שעמו שגדלו, אך הפצעים מילדות נותרו פתוחים, דבר המהווה תשתית ליצירת תא משפחתי הזהה למה שהם עצמם חוו, וזאת כמו בעל כורחם, עם מודעות לכך שהיו רוצים משהו שונה ממה שגדלו בו.
המקום הלא פתור מחזיר את עצמו ביצירת דבר דומה.
דוגמה נוספת: היסטוריה של התעללות מינית (בשני המינים, למרות ששכיח יותר בנשים) בגיל צעיר. מקום זה עלול להישאר שנים רבות כפצע חי, נושם ופתוח. במקרים רבים כאשר מקום זה לא מקבל את תשומת הלב הנכונה לו, אנשים אלו (לרוב נשים) משחזרות את אותה תקופה מכאיבה בזוגיות הזהה לאותו מקום, זוגיות עם אלמנטים של אלימות, דיכוי והשפלה.
במקרים קיצוניים יותר, יש נשים שהשחזור לילדות שהייתה בה אלימות מינית, תשוחזר דרך עיסוק בזנות, שם יש העתקה של תחושות קשות לא פתורות שעוברות שיחזור קבוע.
בקטגוריה זו הנטייה לשחזור עלולה להיהפך לדפוס הרסני, שם האדם משחזר מצבים קשים הכרוכים בכאב, ללא פיתרון או מרפא, אלא רק את הכאב עצמו. אלו מצבים מורכבים ששם האדם עלול לבנות בתוכו דפוסים בעלי אופי הרסני שהם יובילו להעמקת הקושי הראשוני.

משיכה קומפולסיבית לשחזור של אותה החוויה שוב ושוב:
נטייה זו שייכת במקצת לנקודה הקודמת, אך יש לה עוד אספקטים במצבים רב ממדיים של אנשים שחוו דבר מה קשה שלא ניתן למצוא ממנו מנוח. כגון: תאונת דרכים ומאז קיים באדם הצורך לצפות בתאונות, או להיות במקומות ששם קורות התאונות (מסלול מרוץ מכוניות). או אדם שחווה טביעה ומאז יש לו משיכה קומפולסיבית לצפות מרחק בדברים הזהים לחוויה (דרך סרטונים על הנושא).
מצבים שבהם אדם חווה כאב רגשי הכרוך האלימות, עלול להימשך למקום הזה ולזום אותו לעצמו שוב ושוב.
במקרים רבים המשיכה ל”ספורט אתגרי” היא עצמה סוג של טכניקה להתקרב לחוויית המוות שוב באופן מבוקר.

מהן הסיבות הגורמות לאדם לשחזר שוב ושוב את רגעי הטראומה?

1- פצע פתוח
יש שם פצע, הפצע כואב וזקוק לתשומת לב. סוג תשומת הלב אינה ברורה לאדם, לכן יש צורך לעורר את הכאב לשם ההחלמה של הפצע, כאשר בשחזור הכאב קיימת כמיהה לא מודעת שאולי הפעם הזאת תימצא הדרך הנכונה לעבודה מול גורמי הכאב.
2- הצורך לגדול, נקודה שנייה
קיומו של מוקד ומקום לא פתור, קשור לצורך של האדם לפתח כישורים מסוימים שהם יהוו כלי להבראה, כאשר התפתחותם קשורה באופן עקיף לדרך שאותה האדם צריך וזקוק לעבור. לכן המשיכה למוקדי הכאב הינה בכדי לעורר את כוחות הנפש להתפתחות שכרוכה בהבראה אך גם באיכויות הנפשיות שיתפתחו באדם עקב כך.
3- הזמן האבוד:
הנקודה השלישית והעמוקה ביותר.
כאשר האדם חווה שדבר מה ללא כלים או יכולת לעמוד מול אותה החוויה, נוצרת באדם הצפה מהירה וקיצונית שגורמת לאדם להיפלט מעצמו החוצה ומגופו החוצה.
ההצפה בהתנסות הרגשית כה חזקה עד שהאדם אינו יכול להישאר בגופו, והוא נזרק מתוכו עצמו החוצה.
(ברפרטורי, זוהי הרובריקה: mind. Beside one self)
במצב כזה מתרחשות בו זמנית שתי תופעות:
סוג החוויה:
כאשר האדם אינו בעצמו או בגופו, התודעה מתמלאת בחוויה הזרה שכבשה את האדם, היא חוויה הטראומתית, שזוהי חוויה שהאיכות שלה זרה ואינה שייכת לאיכות המרקם של נפש האדם.
חדר אם כן, גורם זר לנפש האדם וממלא אותה, והוא הופך למה שייזכר כטראומה לאחר מכן. ההצפה של אותה חוויה נחתמת בזיכרון תאי, ועלולה להישאר שם לתמיד ללא העבודה והטיפול הרלוונטי.
מה קורה לאדם כאשר “אני” נעדר, כאשר האדם מתפנה מעצמו:
ההתנתקות של האדם מעצמו מביאה למצב של ריק ואי קיום, חווית מוות, שהיא עצמה מהווה סיבה לטראומה. החוויה של לא להיות.
החוויה של “לא להיות” מביאה לנתק של האדם מתחושת הזמן.

ל”אני” באדם יש קשר אמיץ ועמוק עם תחושת הזמן החולף.
הזמן הוא הווה תמידי וחווית ה”אני” תמיד נחוות בהווה, שתי מציאויות הן הווה תמידי, הזמן וה”אני”, מכאן הקשר האמיץ בין השניים.
הזמן איננו אדיש, לכל פרק זמן יש איכות מסוג שונה, כאשר כל פרק זמן הינו חלל מסוג אחר ושונה המאפשר תהליכים כפי איכות הזמן באותה שעה.
דוגמה: יש את זמן היום שם מתאפשרת עבודה, יש את זמן הלילה שם מתאפשרת המנוחה.
יש את זמן הקיץ וחורף. החורף זהו זמן של התכנסות, הקיץ זהו זמן של יציאה לעולם העשייה. כמו כן בחיי האדם יש פרקים עם זמנים שונים המאפשרים את זמן הנעורים, זמן הבגרות זמן העמידה של האדם על פרקו וכו’. לכל פרק זמן של חיי האדם יש את איכותו ואת מה שאפשרי שיקרה שם.
היסוד שמחבר את האדם לזמן, זהו ה”אני”. ללא “אני”, אין באדם מה שיחבר או יקשר אותו לזמן החולף, לאיכויות שלו ולמה שאפשרי בו.
לכן הזמן ותחושת ה”אני” באדם מחוברים בקשר עבותות, קשר אינטימי ועמוק.
ללא חווית ה”אני” באדם, אין לאדם קשר לזמן.
ניתוק קל שבקלים מן הזמן החולף, משמעותו התנתקות מן החיים עצמם, מהתנועה של החיים, מדופק החיים.
להתנתקות זו יש מחיר עצום, לפתע חוליה של תנועת הזמן איננה, לפתע קו תנועה של החיים ניתק ונוצרת מובלעת של חלל ריק ששם קיימת חווית “לא להיות”, חווית מוות.
זהו מצב המביא לוואקום מן הקיום עצמו. גם אם האדם התגבר על חוויה מסוג זה, ההמשך אינו דומה, כיוון שהוא מתחיל שוב את המגע עם הזמן ללא המגע שקדם אליו, שם היה נתק.
לחיסרון חוליית הזמן הזו, יש מחיר כבד ביותר. והוא גורם לאדם לשוב, שוב ושוב למקום ששם ההצפה הרגשית גירשה את האדם מעצמו, פלטה אותו החוצה מעצמו וגרמה עקב כך לאיבוד המגע עם הזמן החולף.
הנטייה הפנימית של האדם במגמה לשחזר את רגעי האימה היא בצורך להחזיר את הזמן האבוד, שללא השבתו ההמשך אינו יכול להיות אותו המשך, הוא משהו קטוע ולעיתים אבוד וללא היגיון פנימי כפי שהיה לאדם לפני אותה החוויה.
השחזור של רגעים אלו, בונים באדם יכולת לשהות במקומות קשים, וכך להביא להחלמה שתוצאותיה זהו בשחזור של חוליות הזמן האבוד.
השבת הזמן האבוד, משמעותו השבת ההיגיון לקו החיים של האדם.

פרק ה’

שלוש אפשרויות קליניות מן הזווית ההומיאופתית, כתגובה לטראומה:

קבוצה ראשונה:
לאחר הטראומה האדם מפתח סימפטומים רגשיים מידיים המתבטאים את מה שחווה.
במצבים אלו הסימפטומים הנפשיים הם המרכזיים במקרה ועליהם יש להישען בבחירת הרמדי.
קבוצה שנייה:
לאחר הטראומה האדם לא מראה סימני הלם או שוק (כפי שאולי היה מתבקש) או כל סימפטום נפשי שאולי היה יכול להיות רלוונטי לסיטואציה.
במקום זאת מצבו הכרוני, הידוע מחמיר כתגובה לטראומה.
אם יש יתר לחץ גבוה, סוכר וכולסטרול גבוהים, כתגובה לטראומה כל אלו יעלו.
אם יש ברקע פסוריאזיס, מחלה זו תוחמר משמעותית לאחר טראומה. וכן הלאה.
בקבוצה זו, מדוע כך היא התגובה לטראומה?
מדובר באנשים עם רקע רפואי כרוני המלמד על מבנה חיסוני חלש, כוח וויטאלי חלש וכן רמת בריאות ירודה. במצבים אלו אין לאורגניזם את הכוחות להתמודדות רגשית כמו בקבוצה הראשונה, לכן התגובה לטראומה היא דרך ההחמרה במה שכבר קיים.
במצבים אלו יש לטפל עם הרמדי המערכתי של אותו אדם, בפוטנציות נמוכות.
(כאשר ייתכנו מקרים מסוימים שלאחר התחזקות המבנה הכללי באדם, והוא ירגיש חזק וטוב יותר ביחס לסימפטומים הכרוניים שהוחמרו מאז הטראומה, אז יופיעו הסימפטומים הנפשיים, ואז יש להתייחס עליהם בנפרד עם הרמדי הרלוונטי ע”פ סוג הסימפטומים הרגשיים)
קבוצה שלישית:
קבוצה זו מכילה בתוכה ציבור גדול בהרבה ממה שניראה לעין. ויש להיות מודעים לדינאמיקה הגופנית – נפשית של קבוצה זו.
אלו האנשים שחוו טראומה אך יגידו לעצמם ולסביבה שהם “בסדר גמור” שהם “מרגישים מצוין” ושלא קרה כלום ולא צריך לדאוג להם כי הם 100% בסדר.
(צפינו באחוז ניכר מאוד של מטופלים מסוג זה, לאחר אירועי ה7.10 )
כאשר מבררים ובודקים עם אותם האנשים וכן עם הקרובים להם, את מה הם חוו, קשה להניח שהם עברו את זה כפי מה שהם אומרים, למעשה הדבר לא ייתכן.
ייתכן שיימצאו אנשים שאכן “אומרים את האמת” ולא קרה להם כלום נפשית, דבר שיכול להיות עקב הכנה רגשית מוקדמת לאירועים מורכבים.
אבל ברוב בני האדם, התנסויות מסוג ה7.10 ישאירו רושם עמוק ביותר במערכת הנפשית גופנית (ה7.10 מובא כאן כדוגמא שקל להבין, אך הדינאמיקה הרגשית שמתוארת כאן רחבה ונפוצה ביותר בקהל הרחב ויש להבין את משמעותה בטראומות מסוגים שונים ורב ממדיים).
אלו שיאמרו “לא קרה כלום” והם בסדר, מדחיקים.
אותה ההדחקה מתרחשת עקב חיסרון היכולת וחיסרון הכלים להתמודדויות מסוג זה.
אין לאדם בשלב המפגש עם הטראומה וכן לאחר מכן את הכלים הנפשיים להכלה, עיכול והתמודדות עם מה שחווה, גם לאחר זמן רב שעבר מן החוויה כאשר מגיע הזמן הטבעי של התבוננות לאחור, לשאול להבין מה קרה לו שם ומה הייתה החוויה.
מכיוון שאין כלים נפשיים, ואולי יש אך ללא ההבשלה המלאה, התגובה המיידית של האדם היא ש”שלא קרה כלום” ושהכול בסדר.
אך באמת, קרה הרבה מאוד, הדברים שקרו קשים, סוערים, מציפים וגודשים.
אם כן, לאן הם הלכו? לאן החוויה נעלמה? איפה היא חבויה?
החוויה כולה עוברת בתהליך הסומאטיזציה מהנפש לגוף, ושם היא כלואה.
לכן התשאול במצבים אלו צריך לסוב סביב התגובות הגופניות שיש לאדם לאחר מה שחווה.
השינויים הגופניים שהתרחשו בגופו של האדם ששייך לקטגוריה זו, הם אלו החשובים ביותר בלקיחת המקרה.
בסימפטומים הגופניים שאדם מתאר, שם חבויה הטראומה, הם אלו המכילים ושומרים את זיכרון הטראומה.
לכן יש להתייחס אליהם בכובד ראש. ייתכן שהם יהיו סימפטומים ללא עוצמה מיוחדת ולא יהיו מיוחדים במיוחד, כגון: כאבי ראש, עצירות, סיאטיקה, בחילות לא ברורות, תפרחת עור חדשה, שרירים תפוסים וכואבים ועוד. אך למרות טריוויאליות שלהם, שם צבורה הטראומה.

נקודה נוספת על משמעות הסימפטום הגופני שבא לאחר הטראומה:
הסימפטום הגופני הוא זה המעיד על סוג חיסרון הכלים הנפשיים להתמודדות עם הטראומה.

מהם הכללים המכתיבים את הסיבה לשאלה מדוע אדם מסוים עשה הדחקה סומאטית לאיבר גופני מסוים? מדוע דווקא לשם?
עקב נטייה מיאזמתית, מבנית, מולדת שלשם באופן טבעי יכול על המערכת הכלל של “העברה בין דורית”.
את נקודה זו מבררים בתשאול, וניתן להניח שיהיו תופעות דומות בהוריו ובבני ביתו.
במצבים אלו יש לתרופות המיאזמתיות חלק עקרוני בתהליך הריפוי.
עקב מקומו הרגשי של האדם, תכונות אופי שיש לו או שבנה ורכש. מיקומו ההתפתחותי של האדם ביחס לפוטנציאל שיש בו.
במצבים אלו החוויה הטראומתית תעבור לאיבר הגופני שקשור בתכונת הנפש הרלוונטית לעיבוד ועיכול הטראומה, האיבר שחלה לאחר טראומה מצביע על מהי תכונת האופי הזקוקה לחיזוק ולהעצמה לשם הגדילה המתאימה לריפוי מטראומה.
במקרים אלו, אם אכן נעשה התהליך הנכון, האדם יעבור גדילה והתפתחות משמעותית מאוד, ויזכה לתבונה ולהבנה שלא היו לו קודם.
עקב איבר גופני שהוא זה שפגש את הטראומה, לכן הוא זה ששומר אותה עד למקום שהאדם יהיה עם האפשרות להבין ולעכל מה קרה לו.
דוגמה: טביעה, אדם טבע וכמעט ומת. לאחר שניצל הוא יצא מן החוויה כשהוא אומר לעצמו ולעולם “אני בסדר”, אך מייד לאחר החוויה הוא חלה בדלקת ריאות מורכבת וקשיי נשימה קשים. לאחר שהחלים מחולשת הריאות – אז הטראומה הציפה אותו רגשית, אך עם היכולת להתמודד עם המשמעויות שלה.

מן הזווית הקלינית: שכיח ביותר לצפות בתרופות קטנות שדרכן הטראומה עוברת מהנפש לגוף.
יש לתרופות הקטנות חשיבות גדולה ביותר במצבים אלו, כיוון שהן ממוקדות באיבר ספציפי ואינן קשורות בדרך כלל בהשפעה מערכתית כמו התרופות הגדולות.
לכן התרופות הקטנות (לרוב) יהיו הרלוונטיות לטיפול בקבוצה זו של אנשים (אלו שאומרים “אני בסדר” לאחר חווית טראומתית, שם משהו קרה בממד הגופני ולא הנפשי, כפי שהיה מצופה)

פרק ו’

על איזו דינאמיקה נפשית תרופה קטנה מצביעה כאשר מזהים את תהליך הסומאטיזציה כפי שתואר קודם:

מה אנו יודעים להבין ולספר על האדם שעבר תהליך זה, רק מסימפטומים גופניים.
כיצד ניתן לתרגם את התמונה הגופנית – קלינית, להבנה של מה שהודחק, מדוע הודחק ומה יש לעשות כדי להביא להתפתחות הרצויה (מומלץ בחלק זה לעיין שוב בשני הספרים הראשונים של “שיטת הקוד הסומאטי”)
כמובן שתרופה קטנה יכולה להיות רלוונטית לכל אדם, ללא כל קשר לנושא הטראומה והיא תהייה רלוונטית עקב נושאים שכיחים של חיי היום יום. כאן מובאת גישה ודרך לשימוש בהן לאחר אירועים מטלטלים. נראה כיצד להבין אותן, וכמו שנאמר קודם שכיח יותר לראות תרופות קטנות לאחר אירועים מטלטלים שאינדיקציה להדחקה של מצב נפשי לגופני, ביחס לתרופות הגדולות.

להלן מספר דוגמאות לתרופות קטנות ואת מה הן מתפתחות באדם מן הזווית הרגשית כפי שתואר קודם, עקב אירועים טראומתיים.

Actea spicata : רמדי שמייצר דלקות עד לרמה של דפורמציות בפרקי האצבעות בידיים.
משמעות רגשית של פרקי אצבעות הידיים:
היכולת לתרגם את הרצון והחזון של האדם במובן הגדול ורחב לעשייה יומית פשוטה וקונקרטית, המתרגמת את המגמה של האדם במעשים שבונים ופורטים את העתיד של האדם לתוך ההווה, דרך עשייה של כל סוגי עיסוקי היום מהם החיים נבנים. האצבעות קשורות בתשומת לב לפרטים הקטנים מהם החיים בנויים, ביחס לכיוון התנועה של האדם.
מה אנו מבינים על האדם אם כן:
קרה אירוע ומאז אותו האירוע העשייה היומית איננה תואמת את הכוונה.
יש עשייה – אך היא איננה מבטאת את האדם. היא מכאנית ללא חיות, ללא קשר לאיכות העמוקה של האדם (מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך).
מהי אם כן ההתפתחות הרלוונטית:
ביכולת לעצור, להתבונן ולעשות את כול אותן הפעולות ממקום הקשוב מחדש ללב, למרכז האדם, להוויה המפעמת ממנה האדם התנתק עקב אירוע מזעזע.

Ceanothus americanus : זהו רמדי עם זיקה ישירה לטחול. טחול מוגדל, מודלק, גידולים בטחול ועוד סוגי מחלות שכולן סביב הטחול באיבר. יש לסוגי המחלות המופיעות על בסיס התרופה הזו מעורבות של הכבד כאיבר משני, גם הוא יהיה מעורב, אך הטחול תמיד יהיה הנושא הקליני המוביל ברמדי.
המשמעות הרגשית המרכזית של הטחול:
הנקודה המרכזית בטחול היא האפקט העמוק שיש לגישה של האדם על החיים ביחס של שמחה מול עצב ונטייה לדיכאון.
האיבר מגיב ורגיש לרמת השמחה והופך לחולה כאשר אין יותר שמחה באדם ונותרת רק מבוכת הנפש המובילה לעצב, דכדוך ודיכאון.
הטחול נע בין שמחה ועצבות, ומאזן אותם. האיזון הבריא של הטחול זהו השמחה שיותר דומיננטית מעצבות. כאשר העצבות הפכה לתשתית רגשית קבועה – הטחול ניזוק מזה.
שמחה של טחול איננה “צהלה”, צחוק פרוע או גלים של אושר והתעלות.
שמחה של טחול קשורה לגישת יסוד שיש לאדם על החיים. אם הוא חש מסופק מחייו, אם יש לו שמחה ממעשיו, אם הוא קם בבקר ליום של “תקווה חדשה”, אם יש לו בסיכומו של יום או שבוע (או חיים) כאשר הוא מתבונן בתהליך שעבר שמחה ממה שעשה וממה שקרה לו בחייו – אם יש לו סיפוק ושמחה ממה שראה על עצמו ועל דרכו.
כאשר אין את כל זה – הטחול משקף את היעדרות הדבר בחולי.
מה אנו מבינים על אדם שמגיע לקליניקה לאחר אירוע קשה, כאשר הסימפטום היחיד הוא טחול מוגדל שהופיע בסמוך לאירוע:
בבעיות של טחול יש לרוב רקע קודם כרוני, לרוב צריך שיהיה רקע ארוך של אותן היסודות שתוארו למעלה שלאט לאט חלחלו, נבנו והפכו עם הזמן החולף ל”עננה של עצב” בתוכה חי האדם.
לכן יש לברר על החיים שקדמו לאירוע המטלטל, לרוב יהיה קשר בין אורח החיים הרגשי של האדם מול אופן תגובתו לאירוע דווקא באופן הזה.
טחול מוגדל יבטא את סוג הייאוש של האדם מלמצוא בחייו נקודות אור, מקומות של נחת.
מהי הצפייה מן הרמדי לגבי סוג ההתפתחות דרכו:
לאחר שטחול כאיבר יבריא, הדבר יאפשר לאדם לפזר מתוכו את “עננת העצב” דבר שיביא ליכולת מחודשת של הערכה לגבי מערכות יחסים או אופן הניהול של החיים שהביא איתו באופן הדרגתי – עצב וייאוש.
(זהו רמדי שבתמונה הנפשית שלו, קל לטעות איתו מול nat mur )

Crategus – עוזרר אדום: (ראינו לא מעט מקרים של תרופה זו מנפגעי ה7.10)
זהו רמדי ללב, רמדי שמחזק את שריר הלב, המטריה מדיקה שלו נעה סביב הלב, נוקשות ועיבוי של שריר הלב, בעיות בקצב הלב עקב העיבוי ועוד..
המשמעות הרגשית של הלב, שריר הלב ועיבוי שריר הלב:
הלב הוא מרכז האדם, שם ההוויה של מהו האדם ושם שוכנת האמת על מיהו האדם.
עיבוי שריר הלב זהו סימן לאדם שהיה זקוק להכיל רגשות קשים לאורך זמן. היה לו צורך למגע רגיש ועדין שלא היה שם, לכן היה עליו להתקשח בעל כורחו. באמת הוא היה זקוק ללטיפה, בפועל הוא הפך (עקב ההיעדרות של הצורך הנפשי שלא נראה, נשמע או נענה) לקשה, סגור, מרוחק אנושית וסובל. מאוד סובל. לקרטגוס קשה ביותר לתמלל את מה שהוא מרגיש, הוא לעצמו יודע את מה שהוא מרגיש אך אין לו את היכולת לתת לרגשות ולתחושות מילים, לכן הוא נותר בעומס רגשי גדול בהופך בסיכומו של יום לתעוקת חזה.
מה אנו מבינים על אדם הזקוק לקרטגוס לאחר טראומה:
יש רגשות קשים ועזים שאין להם מילים, לא ניתן למצוא דרך להסביר לעצמו ולאחרים את סוג הרגשות שהוא חש. הוא עמוס וזקוק למישהו שיבוא ורק ישב לידו ויחזיק לו את ידו, למשך זמן.. עד שמשהו יפתח. אך לו עצמו אין כלים נפשיים לבטא את הרצון הזה, את סוג הצורך והמצוקה. לכן הוא נותר עם תעוקת חזה קשה מעומס נפשי שמובילה לאי סדירות בדופק הלב.
מהי ההתפתחות הרלוונטית מן הרמדי:
פיזור העומס הרגשי מהחזה, והקלה על הסימפטומים הגופניים (תעוקת חזה, פלפיטציות)
עקב הפיזור של הגודש, האדם יצליח למצוא דרכים לתקשר עם המילים הנכונות שמדייקות את המצוקה שהוא מרגיש (חלק מן המצוקה, שאין לה מילים, לא ניתן לתאר אותה, היא רק מצוקה – אבן שאין לה הופכין)
ומכאן יכולת לדבר, לשתף וכן לקבל מן הסביבה את סוג התמיכה, האהדה והאהבה שהוא זקוק לה.

erigeron : רמדי לנשים, עם זיקה לרחם ולדימומים מן הרחם. הדימום תמידי, בצבע אדום בהיר (דם ממש) ללא כאבים, לרוב ללא ממצאים גניקולוגיים, לרוב לאחר לידה, מגע מיני, או לאחר החדרה של חפץ זר כגון טמפונים או לאחר בדיקה גניקולוגית שיש שם החדרה של חפץ זר לנרתיק (דם אדום – פצע נפשי טרי, דם כהה, חום או שחור – פצע נפשי כרוני, ומורכב רגשית בהרבה כמו שרואים בנחשים)
המשמעות הרגשית של רחם ודימום מן הרחם:
רחם זהו האיבר ששם יש את חלל היצירה, חלל ההולדה. לנשים יש יכולת טבעית ואורגנית לצור יש מאין. הרחם מלמד את “עיקרון היצירה” שקיים גם בגברים אך טבעי ואופייני יותר לנשים.
דם זהו זרם החיים, דימום לא טבעי: זרם החיים נפרץ. דימום לא טבעי מן הרחם: חלל היצירה פגועה, אין יכולת להכיל משהו אחר, אין יכולת להיות שם עבור מצב, אדם או כל דבר הדורש מן האישה שתתפנה מעצמה לטובת האחר.
מה אנו מבינים על אישה הזקוקה לרמדי זה, לאחר אירוע מטלטל:
היא חשה את עצמה מחוללת, המקום הפנימי שלה חולל, התמלא ביסודות “מטמאים”, יש בתוכה (בנפש – רגשית) תחושת זוהמה ולכלוך ממשהו שלא ניתן לנקות באופן פיזי.
לרוב הדבר אמור בנשים רגישות, עם תשומת לב טבעית לסובב, עם נטייה טבעית להיות שם בעבור האחר, להיות לעזר. זוהי אישה איכותית מאוד בדרך כלל.
וכן לרוב זוהי אישה שיוצאת לעולם וזקוקה למגע איתו, זוהי אישה יוזמת ופועלת, אישה רבת פעלים. הטראומה גרמה להרגיש מחוללת. המקום הטהור, הנקי, הקדוש – חולל.
מהי ההתפתחות שאנו מצפים לה:
בראש ובראשונה, עצירת הדימום. לאחר מכן ריענון והגדרה מחודשת של העקרונות שיש לה ביחסים עם העולם. וכן גמישות ובגרות ביחס לאופן בו היא פועלת ועוסקת עם העולם, כך שהיא לא תפגע.

Sizigium : התרופה החשובה והמרכזית ביותר במטריה מדיקה לאיזון סוכרים בדם.
המשמעות הרגשית של סוכר:
סוכר נושא את איכות הטעם המתוק.
הטעם המתוק משמעותו: נתינת משמעות לדברים, מהם הנושאים שמהם יש לאדם משמעות, במה האדם ניזון מן המשמעות, מה נותן לו תוכן ממשמעות בעשיית היום יום.
מה אנו מבינים על אדם שעבר חוויה מטלטלת שבעקבותיה הסוכר בדם יצא מאיזון, עלה מאוד או ירד מאוד. או שיש תנועה מהירה של עלייה וירידה לא מבוקרת:
אדם שהמבנה הערכי שלו נסדק, מה שהיה לפני האירוע ברור ומובן מאליו, כעת הינו מסתבר כדבר שגוי שלא ניתן להישען עליו,
מה שלפני האירוע המטלטל היה מזין ונותן ערך לדברים ומשמעות, כעת אינו רלוונטי, הוא נימצא כדבר אכזב.
מצב זה מביא לידי משבר פנימי עמוק לגבי החיים שקדמו, משבר ערכי, ומשם למשבר בזהות במצבים קיצוניים.
מהי התפתחות המצופה מן הרמדי:
השבה של איזון במשק הסוכר בדם ותנועתו.
התייצבות רגשית מול מה שהביא למשבר.
יכולת להתמודד שוב עם מה שהיה קודם בעל ערך ולתת לו ולצקת בו משמעות חדשה מתאימה יותר, ממקום רגשי יותר שקט ומאוזן.

סיכום:
הניסיון הקליני מלמד שתרופות קטנות מופיעות באופן רב ומשמעותי לאחר אירועים קשים ומורכבים, כאשר הסיבה להופעתן הקלינית היא כמו שנאמר למעלה: תהליך ההדחקה מן הנפש לאיבר המקביל למצבו של המטופל או לסוג החוויה שחווה.
עוד מלמד הניסיון, שתרופה קטנה איננה מרפאה את כל המצב והמקרה, אלא מהווה “רמדי פותח מקרה”. כלומר – תרופה שמתחילה תהליך ששם הטראומה איננה ברת שיחה או נגיעה והיא תלויה בחלל הנפש ללא יכולת לגעת בה (לכן היא הפכה לגופנית ולכן רמדי קטן הוא בדרך כלל הרלוונטי).
כאשר התרופה הקטנה המתאימה לרפוי האיבר שחלה, מרפאה את האיבר ובמקביל מפתחת את כוחות הנפש להתמודדות עם מה שהיה עד כה מצב נפשי כלוא וסוגר בתוך עצמו.
התרופה הקטנה הפכה את האירוע לנזיל יותר, לבר שיחה ועיבוד, לדבר שניתן לגעת בו, למציאות שניתן לרפא. קודם, לפני הרמדי, לא היה כך המצב.
לכן התרופה הקטנה מתחילה את תהליך הריפוי אך לרוב לא מסיימת אותו, לרוב (כך ע”פ הניסיון) יידרשו בנוסף לראשונה הקטנה בין תרופה אחת לשלוש תרופות לשם ריפוי מלא. וכן לרוב אלו יהיו תרופות גדולות שיראו ע”פ הסימפטומים הרגשיים שעולים ומתעוררים בתהליך, דבר שלא היה קודם (קודם בתחילת התהליך לא היו סימפטומים רגשיים, היה רק מצב קליני גופני שהוא זה שביטא את התגובה לאירוע הטראומתי).
לכן במצבים אלו, התרופה הקטנה היא המערכתית במובן העמוק.
נקודה נוספת לגבי תרופות קטנות ביחס לגישה לטיפולים בטראומות, דבר שנאמר למעלה, אך יש מקום לחזור להדגיש שוב:
תרופה קטנה יכולה ולהיראות בקליניקה היומית במצבים הידועים ששייכים לה, וזהו צד אחד של שימוש בהן.
צד נוסף  של תרופות קטנות הוא בהבנה של התוכן הרגשי שיש מאחורי האיבר שנפגע השייך לתחום הטיפול של תרופה, ומה הדבר מלמד ומעיד נפשית על האדם שזקוק לתרופה זו, דבר שניכר היטב במצבי קיצון וטראומה.

על המשך הלימוד על תרופות קטנות והבאת מקרים קליניים  – case study – סיפורי מקרה מזוויות של תגובות לכיוונים שונים, הבנתם והשימוש הקליני בהם, בסדרת המפגשים על תרופות קטנות.