” וַיהוָה שָׁב אֶת שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ”
ניתאי בֶן-בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת-רָם אחיו הצעיר של אליהוא, רטן בקול כלפי הוריו על חיסרון הצדק, על כי היה עליו לרעות העדרים, עת כולם הלכו לצפות ב”הצגה הטובה בעיר”.. זהו השיח של איוב מול חבריו שהיה פומבי, וכול קהילות הפזורה הרחבה התכנסו לשמוע ולצפות במחזה המבעית.
לעיתים נשמעו קולות והערות מן הקהל הרחב שצפה, והיה ניכר כי אותו הקהל הרשיע את איוב, החליט על עונשו ואף צפה בו בשמחה לאיד… לא היה ניתן לחסוך את הגועל הניבט מפניהם על מראהו המבחיל של איוב, בגופו הזב, בריחו הרקוב, בעורו השחון..
פניו של איוב מכוסות פנימה לתוך עצמו, כמו שהעדיף להימנע לראות בהם ולהיתקל בעיניי אחד המוכר לו.
חברי איוב, אליפז, בלדד וצופר ישבו מולו אך מרחוק, ריחם המבושם הפך את ריח הצחנה מגופו של איוב לקשה יותר.
איוב ישב בבור גפרית, מכוסה אבק גפרית להקל על מכאוביו, ללא הועיל.
“וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב”
דברים ששמע איוב בתוכו – כיצד האל מדבר אותו, כיצד גורלו שלו עלול להפוך לגורל ללא מוצא לשלושת זורעי המלח שעל פצעיו. דברים שנגלו לאוזני חבריו.
קם איוב בצעד כבד, רגליו מדדות, פסיעותיו איטיות, הקרקע כסכינים לכפות רגליו כמו שהולך על זכוכית ברזלים.
אף לא אחד מן הרבים שנכחו, עקב אחריו כאשר נכנס לבדו ליער להתפלל בעד רעיו..
עיניי הקהל הרחב ועיניהם של שלושת זורעי המלח שעל פצעיו, ליוו אותו כשליבם צר ומר.
נעלם איוב ביער, בלע אותו היער. שם גחן מתחת עץ, אסף נשימתו, כיסה עצמו בבד שהפך לחלק מקילופי עורו שיבש.
הכין עצמו לתפילה, עצם עיניו, ליבו פועם מכוון מעלה, שפתיו שחוקות משותקות אינן זזות, אין בכוחן למילים.
ניתאי הקטן אחי אליהוא נרדם בתסכולו העמוק מתחת לאותו העץ שגחן עליו איוב, נשימותיו הכבדות של איוב העירו אותו משנתו, הוא ידע וזיהה מיד מיהו זה העומד לידו, שלא הבחין כי הוא שם.
נשימתו של ניתאי נעתקה, קפא ליבו, דממה מחשבתו.
ניתאי היה לנציב מלח עת איוב החל בתפילתו.
ניתאי היה לעד יחיד לאותו מאורע, הוא שהלך באותו היום ותיעד וסיפר להוריו, לאחיו אליהוא ולקהל הרחב את עדותו על דבר תפילת איוב.
וזוהי עדותו של ניתאי הצעיר, אחי אליהוא ששמע את דבר התפילה של איוב:
“שְׁמַע-נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי
לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ” (מב, ד-ה)
עתה ידעתי על סיבות מה היה אשר הבאת עלי.
עתה ידעתי את גורלי, את מכאובי.
ידעתי מקורותיי, ראיתי את שורשיי.
גם אם תיפח נפשי ואחזיר רוחי אליך, בשלום אחזור.
אם יש בי נשימה, שלך היא, אם חש אני בגופי, כי אתה כאן.
אביט ואראה את ילדותי, אראה את תמימותי, עת ידעתי כי ממך אני.
עת האמנתי כי אתה שורשי ואני לך ענף.
כיצד הלכתי וגדעתי את חיותי ממקורה, כיצד תליתי מאודי בקהילתי, במשפחתי.
כיצד זכיתי בתהילה שאינה שלי..
ראיתי את עולמך דרכי, דרך בשרי, דרך מכאובי גופי.
ראיתי כי ניתוקי שלי ממך, אינו אלא חלק מעולמך בתוכו נולדתי.
והינה בידי כעת לשנות תנודות עולם.
בידי עקב ייסורי, לשנות את תבנית התנודות ה”הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם”
ולהפוך עולם על פיהו כך ש”מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”
נתת בידי אפשרות שתחזור להיות בעולם.
נתת לזכותי את היכולת להשיב עולם למקומו טרם הגלות.
אכן – נפשי יצאה בלהבה, נשרפה בייסורים.
אכן – ייסורים כמוני לא ידע אדם.
צרפת אותי בכסף בזהב.
הפכת אותי ליסוד אבן השתייה.
אני אבן מתהפכת.
אני גלגל הזמנים, אני הוא לשון המאזניים של התהפכות הדורות.
לפני היה הדין.
אחרי יבוא החסד.
איך אתן וכיצד אייחל שאחר יחווה זאת כמוני.
איך ניתן שאחר יעבור את דרכי שאיננה סלולה בכוכבים.
אין זאת כי ציר אני לעולם כולו.
אין זאת כי אתה אני, ואני אתה.
את ייסורי עולם וטעותו אני נושא.
את התחבטות נפשם של חברי אני רואה.
אנא ממך, חמול.
אנא ממך, אראה נוכחותך.
אנא ממך, אני לעולם מספיק.
אנא ממך, שלא יהיה צורך בשכמותי, יותר ממה שכבר הייתי.
דיברת אותי, ודיברתי אני אותך.
דבר חמלה על חברי.
עת דיבר ניתאי את עדותו, שתק הקהל שתיקה רועמת, זועקת שמיים, ליבם צרב ונכרך בלהבה.
קפא ליבם על טעותם, ראו כולם את שגיאתם.
ידעו והבינו את גודל השעה כי הרת גורל היא עבורם.
ראו כי אינם.
הבינו את שעתם כי קצרה.
ראו כי איוב תקוותם.
חשו את כיווץ גופם בעיוורונם ובפיקחונם.
“וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אַחְיֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא יְהוָה עָלָיו” (מב, יא)