“וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם… וַיהוָה שָׁב אֶת שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה” (מב, ח-י)
אין תשובתם של חברי איוב שלמה, ואין האל בנחת מולם, עד שיבוא איוב להתפלל בעדם.
מדוע? מהו הקשר בין השבתם של חברי איוב לדרך נכונה, כפי שהאל מכוון לשם, שסגירת המעגל של תוצאות מעשיהם מחייבת את תפילת איוב למענם?
הכתוב מלמד כי ללא תפילת איוב למענם, אין האל סולח להם, ללא קשר לתשובתם, מעשיהם ולהבנתם היכן שגו… תהליך הסליחה להם, להשבת חרון אף האל מעליהם, מחייב את תפילת איוב למענם.
איוב הוא הצד הנפגע ביחסים מול חבריו. ללא סליחתו, ללא השבת אפו שלו מול חבריו, אין סליחת האל מספקת.
הרפואה המלאה והאולטימטיבית באיוב, שהאל דובר אותו, מתמלל אותו.. דבר שהפך את איוב לאדם שהוא התגלמות מלאה של האל בגוף אדם.
הוא הפך ל”נציגו” האותנטי והאמתי של האל בגוף אדם.
לכן התנהגותו של איוב מבטאת את איכויות האלוהים, ביחס שלו ובגישה שיש בו למציאות אותה חי (לאחר השיח עם האל).
איוב הפך להיות אדם – אלוה, כך שתכונות נפשו הן ביטוי אותנטי לאיכויות האל עצמו.
איוב אינו מסרב לתפילה אותה מבקש האל ממנו, כיוון שטבעו של האל: “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת” (שמות לד, ו).
כך גם טבעו של איוב לאחר השיח עם האל, איש שרואה ומבין את ערך החסד והסליחה, את חשיבות ארך האפיים, הסובלנות והקבלה של האחר והשונות.
אך – הדברים אינם פשוטים, ואליפז, בלדד וצופר הסבו לאיוב כאב גדול ועצום והיו לסיבה להעצמת הייסורים שבאו עליו..
היו ייסורים הכרחיים מצד האלוהות על איוב, אותם האלוהות עצמה יזמה והביאה על איוב, אך הייסורים שחברי איוב העמיקו בו והאופן בו הם זרעו מלח על פצעיו, לא היה מוכח. הם יכלו לפעול ולבחור אחרת ובחרו מול איוב בדין קשה. מחוסר הרוך והחסד לסובל, ללא הרחמים, ללא כל אמפטיה לייסוריו.
מה אם היה איוב מסרב להתפלל בעדם?
מה אם היה אומר לאל: לאנשים מסוג זה לא מגיעה הסליחה, הפצעים בי עדיין מדממים, ליבי עדיין דואב וכואב, אין לי יכולת לסלוח להם, ובוודאי אין בי את המקום שרוצה לראות בטובתם לאחר שהרעו לי שוב ושוב… לאחר שדקרו אותי בסכינים במילותיהם המושחזות.
הם פגעו, מנעו מרגוע לנפשי, העמיקו בי הקושי והסבל, ניסו בכל כוחם למצוא בי פסול, להכשיל ולהרשיע אותי. איני יודע מהיכן היה בי כוח לעמוד מולם ולא לוותר ולקרוס מול ניסיונותיהם שוב ושוב להמשיך את ההרס הנורא אותו עברתי.
איני יכול להתפלל בעדם ולא לבקש את טובתם.
הכתוב מלמד שללא סליחת איוב לחבריו, הטוב המוכן לו מעת האל, לא היה שב אליו:
“וַיהוָה שָׁב אֶת שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה”.
התנאי להשבת איוב למקום השמור לו מעת האל, הוא שייסלח. ולא רק שייסלח – אלא שיעשה ויפעל פעולות למען אלו שפגעו והכאיבו לו קשות.
הסליחה אם כן, היא ההבראה האמתית, ממנה נובעת האפשרות לשפע הרב שאפשרי לאדם.
הנקמה והנטירה לאחר – מונעת שפע ודוחה את רצונו של האל לטובת האדם.
הסליחה מביאה להבראה יסודית, ולאפשרות להתחיל התחלה נקייה המאפשרת לאדם לידה מחודשת אך ממקום בשל ומוכן לקשר עם האלוהות ולחיים חדשים המאפשרים אורחות חיים שלא היו מתאפשרים לפני כן.
לאורחות חיים שיש בהם סליחה, מזומן שפע רב ועצום, כך מראה ומלמד הכתוב.
הכתוב מלמד כי על האדם לסלוח לאלו שפגעו בו במיוחד.
מי הם אותם שפגעו?
ייתכן כי אדם חי כל חייו בכעס ומרמור מול אחד מהוריו.
ייתכן כי אדם קרוב מאוד (אבא, אימא, אח, אחות, קרוב משפחה, מורה בגיל צעיר, שכן וחבר קרוב ועוד) מישהו מן העבר הרחוק עשה פעולות שאולי היו פוגעניות וקשות.
אירועים שממשיכים להוות היסטוריה מכוננת שלא מניחה לאדם להמשיך את חייו קדימה.
אותם אירועי העבר, מהווים חסם להתקדמות של האדם קדימה. האדם עדיין שם, באותם אירועים פוגעניים.
כך, עלול האדם לחיות עד סוף ימיו בחסות אירועים מגיל מוקדם, הגורמים בחייו הבוגרים לרעל נפשי המעורר מחלות.
מלמד הכתוב, כי חותם האל באדם, קדם לכל פגיעה. לעולם אינו פגוע, לעולם אין בו פגם. אין אירוע שיכול לזעזע את חותם האל בנפש…. אך יתכן כי חותם האל יהיה ניסתר כל חיי האדם מעצמו.
אך החותם עצמו – לעולם טהור, לעולם נקי וזמין להתפתחות נכונה של האדם ביחס לסיבה הראשונה להיותו ולהגשמתו, כאן בעולמו.
הכתוב מלמד כי המפגש של האדם עם חותם האל שיש בו, מביא להחלמה מכל סוגי המצוקות והמשברים שחווה האדם.
מכל הדפוסים הנובעים מיחס פוגעני לא ראוי מצד מישהו קרוב.
כל הנתיבים המובילים להרס עצמי ולהכאבה עצמית הנובעת מיחס קלוקל של הורה, חבר, שכן או מחנך, כולם מחלימים מעצם המפגש של האדם עם היסוד הבסיסי והעמוק שיש בו, הוא חותם האל בנפש.
עוד הכתוב מלמד כי לאחר שהאדם פגש בתוך עצמו, בליבו – את איכות חותם האל, הדבר הבא שיהיה על האדם ללכת לשם, זהו ביכולתו לסלוח לכל אלו שפגעו ועשו שמות בנפשו.
אז יסתיים תהליך הסבל ואז תבוא ההחלמה המלאה.
אז תבוא עליו ברכת אין קץ מעת האל עצמו.
כך מלמד הכתוב.