“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב”
(מב, ז)
1- אין הנבואה ערובה לידיעת אמת
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב
האל מדבר אל אליפז ולא כמו באיוב “את איוב”.
האל מדבר אל אליפז כי נביא הוא. על אף היותו נביא, אין בדבר עדות או דבר המכריח את צדקתו, היות האדם נביא אינו הופך אותו לצודק…
היות האדם נביא, מכשיר אותו לשמוע דברי אלוהים חיים. אך במקרה של אליפז, הוא מחזיק במסורת הנבואה, במסורת תהליך ההתנבאות, תהליך השונה מאדם לאדם, ולא ניתן להפוך את המסורת של הלימוד הנבואי ל”פרוטוקול” כפי שיש הטוענים, ונראה מן הכתוב כי אף אליפז נסמך על מסורת נבואה כעל פרוטוקול.
מכיוון שהכשיר עצמו לשמוע דברי אלוהים, הוא זה שהאל פונה אליו כנציג חברי איוב.
גם שנביא הוא, אין דבריו נכונים, הוא טעה. במה טעה?
בכך שהכריח, אילץ ואף “אנס” את תפיסת העולם הנבואית שלו על מצבו של איוב.
וכן חבריו, אף הם “אשמים” בזאת.
גם באיוב כאשר האל מעוניין בקשר ממשי מולו, הוא מכשיר את הקרקע לשיח ואומר: “הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק” (מ, ח) גם איוב זקוק להתנקות הנטייה לאנוס את המציאות כפי תפיסות עולם בהן הוא אוחז.. האל מנקה אותו מנטייה אנושית זו למען קשר אוטנטי, נקי, ישיר המביא חדש והתחדשות..
במה הדברים אמורים?
באדם שהאל מדבר “אליו”, אז קיימת האפשרות לאינטרפרטציה שגויה של דברי האל באדם, הנובעים ממבנה אישיות מורכב ולא פטור, עם קשיים רגשיים שלא באו למקומם, שם האדם עלול לשמוע דברי נחת הבאים מן האל כדברי ביקורת וזעף.
אך כאשר האל דובר “את” האדם, כדוגמת איוב: “וַיַּעַן יְהוָה אֶת-אִיּוֹב וַיֹּאמַר”, כאן אין מקום לטעויות.
הכתוב מלמד כי אליפז היה נביא מתלמד מול מקומו של איוב.
אך האל מראה לאליפז דבר נוסף מורכב וקשה יותר.
הדברים של אליפז, בלדד וצופר נאמרים לאיוב על מצבו, הם מדברים לאיוב ומנסים כביכול להעיר את תשומת ליבו היכן טעה וחטא..
אך האל אומר לאליפז כי הם דיברו עליו, על האל עצמו.. “חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה”…
מסקנות ביניים:
א- האל קשוב לכל מילה היוצאת מפה האדם
ב- האל נוכח בכל, בכל מצב, בכל שיחה, בכל מקום, גם כאשר האדם לבדו.
ג- האל לוקח את הדברים אישית, הדברים נוגעים באל אישית. האל אינו נותר אדיש ולו למילה אחת היוצאת מפה האדם.
ד- האדם אינו מודע לזה, האדם חש בודד, נטוש ומופרד מן האלוהות, אין זה כך – האל מעורב באדם אישית.
ה- הסיבה לתחושת הניכור שיש באדם, עקב המחיצות, עקב העיוורון והתבלול שיש לו על עיניו.
ו- האל מגלה כי השגחה קיימת תמיד, נסתרת או גלויה, הדבר תלוי בתהליך המכין שהאדם מכשיר עצמו לגילוי עיניים זה.
האל מראה לאליפז כי הדברים שהאדם אומר, הדברים היוצאים מפי האדם, יש להם שני כיוונים להם הדברים מופנים. שני מוקדי קשב שומעים את דברי האדם:
1- הדיבורים מופנים לאדם שאליו הוא מדבר, כדוגמת אליפז המדבר לאיוב.
2- אותם הדיבורים עצמם, מופנים באותה המידה לאלוהים עצמו…
האל מראה לאליפז כי גם אם לא מודע הוא לזה, עליו לדעת כי האל שומע ומעורב בדברים, ודבריו פוגעים באל עד למקום שם “חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה”..
הדברים שהאדם אמר ולא היה מודע שהם מופנים לשני גורמים, לאדם ולאל עצמו, והם עלולים להיות פוגעניים באל ולהביא לחרון אף, עד למקום שם האל כועס.
2- על כעסו של האל:
כאשר האל כועס, אין זהו כעס במובן האנושי (צעקות, ריבים, מכות וכו’)
זהו ביטוי למקומו של האל על דבר רצונו, שרצונו אחד והוא אחד ומגמתו אחת.
וכאשר האדם פועל פעולות במחשבה, דיבור ומעשה המובילים להפרדה, קיטוב, לפערים ההולכים וגדלים… שם רצונו של האל לאחדות מופרת, דבר זה מתבטא בכעס ובחרון אף.
משמעות חרון אפו של האל, שהאדם “יזכה” לשיקוף מעת המציאות לפער, קיטוב, ניתוק והפרדות שהוא יצר דרך תגובת החיים אליו..
שמטרת השיקוף: להעיר את האדם מתרדמתו לסוג המעשים היוצרים פירוד, לשם התכוונות נכונה ומדויקת יותר של הצעדים דרכם חייו נבנים.
חמשת הצעדים אותה המציאות משקפת, שהם מעין ביטוי של “חרון אף”:
א- ייתכן כי האל ישקף לאדם בהתרחשויות שקורות סביבו.. האוטו התקלקל, כוס נשברה, הביוב עלה על גדותיו וכו’.
ב- לא ראה, האל ישקף זאת דרך דברים המתרחשים לאנשים אחרים (שבהשגחת האל אותם האנשים “זכו” בשלהם, אך מצבם משרת מטרות נוספות) כאשר המטרה שהאדם יראה את עצמו דרך מאורעות חיים של אנשים אחרים.
ג- לא שם על ליבו, האל ממשיך לנסות להעיר את האדם דרך דברים חשובים לו שנאבדים, כגון כסף, רכוש, ספר שחשוב לו, בגד שהוא אוהב וכו’.
ד- עדיין אין האדם עוצר להתבוננות, הדבר מחייב כעת משהו ישיר יותר, כאבי גוף, מצוקות הגוף, כל נושאי בריאות האדם שהם שם כדי להראות ולשקף לאדם היכן סטה מדרכו והיכן דרכו הובילה אותו לפיצול וריחוק מן האחדות אליה מכוון האל.
ה- עדיין האדם בעיוורונו, השיקוף יחייב את מצוקות הנפש.
מסקנה:
חרון אפו של האל, משוח באהבה וברחמים, אין כעס באלוהות ולא חרון אף אלא אהבה מלאה ותמידית שייתכן כי תתגלה דרך חרון האף למען ההשבה של האדם למקום שאותו שכח.
מה שעלול להיראות כ”ענישה” מעת האל אינו אלא מגמת האל להשיב אדם למקום שם ירווה נחת מצוף האלוהים הממתין ומחכה לו שישוב.
חרון אפו של האל אם כן, מדויק – מדויק לאדם ומקומו ביחס למטרת הייסורים וסיבתם.
במי הדברים אמורים?
במי שיש בידו יכולת לעשות ולא עשה.
אפשרות לקדם ולא התקדם.
פוטנציאל להיות ולא היה.
חרון אף האל חל על אדם שיש בידו – אך לא מימש ולא קיים.,
לאדם שאין בידו, עליו לא שייך חרון האף.
חרון האף אם כן, הינה מידה באלוהות שהיא ביחס לאפשרות שניתנה בידיי האדם.
3- מיהו עבד אלוהים:
לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:
מהו הדבר שהופך את איוב ל”עבד אלוהים”?
האל מכנה את איוב באופן קרוב ואינטימי ביותר, איוב הוא עבדו הקרוב ואישי, עוזרו האישי של האל.
מהם דברי איוב שהם הדברים הנכונים?
חברי איוב דיברו מסורת.
איוב דיבר התהוות.
הם אמרו ספרים, ידעו לצטט, הביאו מקורות.
איוב דיבר את חווית החיים המתפתחת.
הם ממחזרים ישן.
איוב נע לחדש.
הם חרדים לדבר הכתוב, מתגוננים ממה שראו על איוב, מגוננים על עצמם, שמה תבוא עליהם הרעה, כפי שקרה את איוב (איוב היה כמוהם בדיוק עד לתחילת תהליך הייסורים)
איוב אינו חושש לעמוד מול מצבו עירום ועריה, ללא כל מחיצה מפרידה..
הם אומרים את דברי האחרים.
איוב אומר את עצמו… את עצמו אמר איוב.
האל רואה את איוב כעבדו בתחילת הסיפור וכן בסופו.
עוד בטרם תחילת סאגת הייסורים של איוב, האל רואה אותו כעבד: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב” (א,ח)
וכך הוא ממשיך לראות את איוב כך כעבדו, עד לסוף התהליך אותו איוב עובר “לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב” (מב, ז)
מן הזווית של האל, אין כל הבדלים בדעתו על איוב מתחילת התהליך אותו איוב עובר ועד לסופו.
מהו אם כן הדבר שהאל יודע על איוב שאיוב אינו יודע על עצמו?
זהו חותם האל בנפש איוב (שיש בנפש כל אדם) אותו הוא מכנה דרך האיכויות: “כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע” (א, ח)
איוב אינו מכיר עצמו כפי שהאל מכיר אותו ומכאן הסיבה המרכזית לייסורים ולסבל אותם עבר כתהליך המכשיר אותו להכיר עצמו כפי שהאל מכיר אותו. שם שמורה וקיימת לו ברכה אין קץ.
מסקנות ביניים:
א- האל יודע את האדם כפי טביעת האצבע שלו בנפש האדם.
ב- האדם לא בהכרח מכיר עצמו כפי שהאל מכיר אותו. אז ייתכנו הייסורים.
ג- ייתכן כי עקב הייסורים, האדם עלול לפתח גישת זעם, כעס ותסכול עמוק ובסיסי כלפי האלוהות כאשר נפשו מרה לו.
ד- האל אינו מוותר לאדם (בדרך כלל) וממשיך בדרך שם האדם יגיע למקום ששם מתגבשת הזהות האישית והפרטית שלו כפי נגיעת האל בנפשו.
ה- כאשר האדם הגיע לנקודה הזו שבנפש, זוהי גאולתו מכל מצוקותיו, ייסוריו ומחלות גופו.
התהליך אותו עובר איוב: להיות מודע לאופן בו האל מכיר אותו..
תהליך המודעות למה שהוא – אך לא היה קשוב לחלק זה שהוא העקרוני ביותר בו.
איוב היה מודע למה שאינו רלוונטי, לטפל, לפולחן ולהלכה – כפי חבריו, וכך הלך לאיבוד לעצמו, שכח את עצמו.
תהליך המודעות של איוב זהו בהיזכרות של מה שידע.
אמר איוב:
אכן אני אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
ובדרכי רכשתי תכונות נוספות שאינן חלק בטביעת האצבע של האל בי: “אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ “.
יש בי את העמידות, את הנחישות, את היציבות ששום סערה מכל סוג איננה יכולה לה.
רכשתי לעצמי איכויות שאינן בטבע המולד שלי, וזה לזכות העמידות ודברי שבקעו ממני ישירות כפי שאני ואותי, וכעת ידעתי כי כשדברתי את עצמי, את אלי דברתי.
חצבתי וגיבשתי דרך הייסורים תכונות דרכן אני יודע כעת כי אכן אני “עבד אלוהים”.
אם כן, ידיעת האל כפי שהכתוב מלמד, מחייבת מן האדם להכיר מהי התכונה המולדת בנפשו, שהיא טביעת האצבע מעת האלוהות שיש בו.
את אותה התכונה עליו לפתח, ולהמשיך ממה קומה נוספת במבנה האישיות המתפתחת, אז אותה קומה נוספת שהיא תוצר של העבודה של האדם, היא זו המאפשרת את סוג הקשר אליו מכוונת האלוהות. אז האדם נחשב ל”עבד אלוהים”.
אז ההתפתחות של האדם הינה בקו ישר מול חותם האל בנפש.
אז כל מעשי האדם הם ביטוי ומימוש לאלוהות.
אז האל והאדם שותפים במהלך ההתפתחות בעולם המביא לתיקון, היא החזרה לאחדות אליה מכוון האל. אז האדם הוא “עבד אלוהים”.