וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב מנסערה (מִן סְעָרָה) וַיֹּאמַר (מ, ו)
מצבו של איוב עדיין בסערה, לכן המשך השיח מול האלוהות בסערה.
אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (מ, ז)
האם האשרור של האל את איוב זהה בפעם שנייה לראשונה?
האם מצבו של איוב נותר בעינו? כפי מקומו טרם מהלך השיח הראשון?
אין מצבו של איוב דומה ולא זהה בין החשיפה הראשונה של האל אותו ובתוכו, למקומו הנוכחי טרם מהלך השיח השני.
כעת איוב מכיר את אלוהים באופן שלא ידע קודם, כעת איוב ואלוהים אחד.
קודם השיח – היה אלוהים שם, כעת אלוהים הוא חלק מן הזהות של איוב, כעת חלק מן האופן בו איוב חש את עצמו מתהווה דרך האלוהות עצמה.
הפער בין איוב טרם גילוי אלוהים אליו בפעם הראשונה, מול הפעם השנייה, כשמיים וארץ.
לפני הגילוי הראשון – שמיים וארץ.
לאחר הגילוי הראשון – שמיים וארץ, יחידה אחת הם.
לכן המשך השיח איננו במקום דומה, ואין איוב אותו ה-איוב טרם ידע את אל.
אם כן, מדוע איוב עדיין בסערה? מדוע האל עדיין מאשרר את חוסנו ואת עמידותו המופלאה של איוב?
כעת במקומו הנוכחי של איוב מול האל, אין הפרדה ביניהם, כעת צלמו ודמותו של האל, זהה לאישיותו של איוב.
אך נפשו של איוב עדיין לא שקטה ולא החלימה מעוצמת הייסורים.
עדיין אין באיוב את ההבנה ויישוב הדעת על הסיבות ועל סוג ההיגיון שהיו בייסוריו.
לכן האל מעודד את עמידותו וחוסנו של איוב, כפלטפורמה שעליה ניתן להראות לאיוב ממדים נוספים הקשורים באל עצמו, המהווים סיבה לייסורים.
בשיח הראשון האל הראה לאיוב את חלקו שלו בסיבות לייסורים.
כעת האל פותח לאיוב מהלך מורכב ועמוק יותר – מהן הסיבות הקשורות לאופן בריאת עולם שם יש מקום לייסורים מן הסוג של איוב.
הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק (מ, ח)
לפני שהאל ממשיך את פתיחת השמיים לאיוב לראות, הוא ממשיך את תהליך ההכנה לשם ראייה נכונה של שמיים, בכך שהוא מנקה מאיוב נטייה אנושית שיש ברוב בני האדם, שם האדם משנה ומקמט את מציאות לאופן בו היא תתאים למה שמתאים ונוח לאדם.
זוהי אחת מן המחלות הבסיסיות ביותר באדם, בצורך להתעלם, להכחיש, להעמיד פנים ולשנות את פני המציאות לפי תפיסות העולם שהן תוצר של מבנה אישיותו היוצרת פריזמה לאופן בו אדם פוגש את המציאות, אז המציאות (שהיא מביטויי האל) איננה נקייה יותר, אלא מקבלת את צבעים כפי שנוח לאדם שכך היא תהיה.
לראות את המציאות כפי שהיא, זוהי דרגה ראשונה של המפגש עם אלוהים.
לפגוש את אלוהים דרך ראיית המציאות כפי שהיא, ללא צבעים ממסכים, זהו צעד ראשון לנבואה.
להיות מופשט מתפיסות ממסכות, זהו להיות מופשט ממבנה האישיות היוצר מסך דרך פריזמה של הפסיכולוגיה שהיא תוצר של מבנה האישיות.
להיות ללא שפיטה (הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי) עם ראייה צלולה של המציאות כפי שהיא, זוהי ההכנה שהאל מנחה אליה את איוב לפני המשך פתיחת שמיים.
להיות מופשט מתפיסות שהן המשך ביטויי האישיות של האדם, זהו המקום שם האדם נפגש עם יסוד עמוק יותר בתוכו, הוא חותם האל שבנפש, משם השיח עם האל מתעורר לתחייה מודעת.
כל עוד יש מיסוכי אישיות ותפיסות הנובעות ממנה, השיח עם האל – דרך מה שקורה לאדם בחייו, דרך אירועי החיים שהאדם נפגש איתם, דרך מה אולי ניתן לכנות “השגחה פרטית”, אך באמת זהו עוד ממד של שיח בין אלוהים-אדם, שם האדם עדיין לא הבשיל לשיח מודע, לכן הוא מתרחש דרך רמיזות ואירועי חיים שהם בעלי אופי מכוון למקום שם האדם יבשיל לשיח מודע.
להבשלה זו אין גיל, ייתכן אדם צעיר, נער כאליהוא שהוא יודע אלוהים מילדות, והוא בשל לדבר מגיל ילדות.. וייתכן אדם כמו איוב שההבשלה לשיח מודע עם האל יתרחש בגיל מבוגר ואולי אף בזקנה.
אין לגיל הכרונולוגי משמעות בתהליך ההבשלה מסוג זה..
ייתכן דווקא כי לצעירים יש יתרון בעל משמעות גבוהה בהרבה מן הדור הקודם שאישיותו, דעתו וסוג הפריזמה שהוא אחוז בה, כלאה אותו עמוקות.
אם כן, לפני האפשרות לשיח עם האל, על האדם לפשוט מעל עצמו את תפיסותיו, את האופן בו הוא “אונס” מציאות לצורכי הנוחיות, את מבנה אישיותו היושבת כבסיס לכל אותן ההשלכות של האדם על המציאות.
זהו תהליך ההכנה הקשור בידיעה העצמית.
מהו עיקר הקושי בידיעה עצמית זו?
בלהיות בחלל שם אין לאדם אחיזה בכלום, שם האדם חש בנוח ורפיון מלא למרות שאינו יודע כלום.
מקום באדם שם יש בו ביטחון גמור באי הידיעה, בחלל פתוח לא מתעקש ולא חרד.
במוכנות להסתכן ולהישאר ללא ה”ביטחון” של הידוע, של הניסיון הקודם, של מה שאולי נודע בעבר כ”אמת”, אך כעת היא איננה רלוונטית יותר, והיא הופכת למסך מפריד, לתפיסה המשליכה עצמה על המציאות.
על כן, הבשלות למפגש עם אלוהים זוהי בהתפשטות כל הידוע, כל שהיה, כל שמה ש”עבד” לאדם עד כה.
על האדם לבוא לשיח – ערום ועריה מעצמו.
וזהו המהלך שהאל ממשיך ללמד את איוב בדרך המתהווה לשיח המלא.
וְאִם-זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם
עֲדֵה נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ
הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל-גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ
רְאֵה כָל-גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם
טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן (מ, ט-יג)
לאחר שאיוב נחשף לדברים כפי שהם, כפי המציאות ללא מסכים והשלכות, האל מאתגר שוב את איוב בלראות כי ייתכן שאיוב ירגיש ויחשוב שעקב המגע, הקשר והאחדות עם האל, הוא בעל יכולות חדשות המאפשרות לו פעולה ועשייה שקודם לא היה שייך לקיומו.
האל מנחה את איוב להישאר במקומו כפי שהוא, כאשר ה”סכנה” היא בגאוות הלב, בתחושה כי כעת איוב בעל ייחודיות וכוחות שאין בעולם כמוהו, אז תיתכן “גָאוֹן וָגֹבַהּ וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ”.
גאווה זו עלולה להפיל את איוב בחזרה למקום משם התחילו ייסוריו, ומסכנה זו האל מזהיר את איוב.
וְגַם-אֲנִי אוֹדֶךָּ כִּי-תוֹשִׁעַ לְךָ יְמִינֶךָ (מ, יד)
ויחד עם זאת, אין באלוהות מן ההקטנה של כלל האפשרויות שיש לאדם.
האל מעוניין לראות אדם מצליח בדרכו.
בכל דרכי האדם, גם עם דרכו לא הייתה מכוונת כראוי, האל היה רוצה לראות בהצלחתו של האדם.
גם עם גאה ליבו של אדם, ולא הלך ודייק את הכוונת האל אליו, גם שם – מבוקשו של האל לראות אדם מצליח.
האל בא להראות כי אין בו “נקמה ונטירה” כי אם חסד ואהבה גמורה לאדם ההולך בדרך.
לפני הכניסה של איוב לשמיים, האל מראה לו כי אין באלוהות לא כעס ולא נטירה, לא נקמה ולא הלקאה, לא נגטיביות מכל סוג וזווית.
האל כפי שהוא – כולו טוב, ואת טוב זה הוא בא להנחיל לאוהביו.