התנסות חמשית – עָשׂוּ מִלְחָמָה… וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו
זוהי המלחמה הראשונה המוזכרת במקרא, ע”פ המקרא היא מלחמת עולם ראשונה.
מלחמה שכל העמים החשובים בימי קדם לקחו בה חלק.
ע”פ המקרא מהי הסיבה ליציאה למלחמה, מה קרה שחייב מלחמה?
“שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ” (בראשית יד, ד)
אז כמו היום – הון שלטון, כוח דרך כיבוש והשגת ידיים עובדות (עבדים) דבר הבא דרך הלבשות של אידיאולוגיות שהן כביכול טובות יותר או צודקות יותר, דבר המהווה תירוץ אידיאולוגי ליציאה למלחמה כאשר בסיכומו של יום, יוזמי המלחמה מעוניינים בעוד הון – שלטון לעצמם.
אך יש שנקלעו למלחמה בעל כורחם והיא נכפתה עליהם, וזהו מצבו של אברהם, שלא בחר להילחם, ואין הוא איש מלחמה במובן היסודי של סוג האיש שהוא.
מהי המוטיבציה של אברהם ליציאה לקרב?
“וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן” (בראשית יד, יד)
בנו של אחיו, לוט שהוא עצמו ובשרו של אברהם, הרואה בלוט המשכיות של “אני” רחב וגדול יותר מן ה”אני” המצומצם הפרטי, הוא זה המחייב את אברהם לצאת להילחם – כיוון שהכרזת המלחמה על לוט מכלילה בתוכה את אברהם, לכן אין הוא יכול להישאר אדיש לדבר, המלחמה שמרחשת “שם”, קוראת לאברהם “פה”.
אנקדוטה ע”פ חז”ל: “וירק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת” – אליעזר 318 בגימטרייא (אליעזר הוא עבדו של אברהם ואיש אמונו) הוא היחיד שיצא למלחמה, כלומר – כל בני ביתו של אברהם מסתכמים באיש אחד באליעזר.
“הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ” (ישעיהו נא- ב) מה אברהם אחד, אף איש אמונו אחד, הוא היוצא למלחמה.
איכויותיו של אברהם כאיש מלחמה:
1- אין לו צורך בכיבוש טריטוריות, ולא בבזיזה של מה שלא שייך לו.
2- אין בו משמחת ההרג, נקמת הדם, או חשק למאבק.
3- אין בו יוזמה לתקוף את האחר מכל סיבה שהיא.
4- היציאה למלחמה נכפתה עליו – אך לאחר נכפתה, הוא שם בכל משקלו.
5- היציאה למלחמה היא עם כל כוחותיו (אין לו רזרבות) גישה טוטאלית.
6- היציאה למלחמה – ללא היסוס.
7- היציאה מידית. כמו שהוא ערוך זה מכבר לתרחיש מסוג זה (יציאה למלחמה מחייבת הכנה, מזון, תרופות וכ’)
האיכויות המתפתחות מהתנסות זו:
1- אסור לטעות באיש האמונה הראשון, שהוא רך לבב.
איש אמונה אמתי, איש חסד אמתי – יכול להיות עז כנמר, גיבור כאריה כאשר הדבר מתבקש.
2- אברהם איש החסד המופתי שכל אדם מצא באוהלו מכסה, מקום ללון, לנוח, לאכול ולשתות, וגם להשכיל וללמוד..
גם לאיש מופת זה יש גבולות ברורים מתי נגמר החסד ובא הדין..
והדין של אברהם מוחלט, נחוש, טוטאלי, החלטי, ללא סייג, ללא מורא. זהו הצד ה”מפחיד” של אברהם.
3- יש ביציאה למלחמה הצהרה לעולם… מיהו אברהם, סוג האדם שהוא, שלא יטעו בו.
האיש אברהם אינו אדם מאיים, ולא כופה עצמו על אף אדם. זהו איש החסד והאהבה.
אך במקביל הכרחי הצד השני שם הוא יכול להילחם באופן מוחלט וטוטאלי..
מדוע? מכיוון ש – “אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים “(קהלת ז,יד) אדם שיודע לצחוק ואינו יכול לבכות, אין צחוקו שלם. אדם שיודע לאהוב ואינו יודע את השנאה כרגש, אין אהבתו שלמה.
לכן – באברהם גילוי הצד הלוחמני הכרחי לשם גילוי מוחלט ורחב של החסד ואהבה שהוא נודע בה.
4- הצד הלוחמני מהווה כוח ומנוע למוחלטות של החסד:
אברהם הוא איש מלחמה החוצב ברוח, ויוצר את דרך החסד והאמת.
דרך הלחימה של האדם בעצמו, בכיבוש יציריו, הגבלת תנודות הרגש והמחשבה, ביכולת לומר לעצמו “די” (מכוחו של אל שדי, שאמר לעולמו די – שם לו גבול)
איש רוח אמתי – הוא איש לוחמה בעל גבורה וחוסן ההופכים אותו לאבן השתייה לעולם כולו, עקב יכולת ההגבלה עצמית.
5- הלוחמנות של איש הרוח, היא בכוח ההכלה שיש בו, ביכולת לשים לעצמו ולאחרים גבול שהוא מדויק ופרופורציונאלי לחציבה ברוח שהשיג עד לנקודה הנוכחית.
זהו איש פורץ דרך, בזכות הלוחמנות המופנית לעצמו, שבאמצעותה נוצר הכלי הפנימי המסוגל להכיל את סוג החסד שיש בו.
6- סוג הלוחמנות המופנית לעצמו, איננה כוללת בתוכה הדחקה או דיכוי… להיפך – הגבלה הנכונה הופכת את הכוח הקיים לאיכות המרווה ומרבה את עצמה… האדם נותר עם חיוניות בעלת ערך גופני ונפשי השומר אותו צעיר, רענן ומוכן תמיד.
7- איש הרוח הלוחם, חי בקריטריונים פנימיים שאינם מושלכים על חבריו. הוא חי ע”פ קריטריונים מהודקים, מוחלטים, עם דרישה לטהרה תמידית.
מתוך אותם הקריטריונים הוא בוחן את עצמו – אך לא את זולתו.
המשפט האחרון – בוחן את עצמו אך לא את זולתו. ממש מאיר עיניים. תודה.
תודה לאור-יה