1- שלב זה מתרחש על פני 5 שנים לערך, מגיל השנה הראשונה עד לגיל שש.
הנקודה המרכזית המתרחשת בתקופה זו, היא יכולתו של הילד לזהות את ה”אני” שלו.
מן הזווית של הילד הצעיר, הגילוי שיש לו זהות נפרדת שאינה שייכת לסביבה הקרובה, מהווה סוג של הארה.
היכולת של הילד לומר “אני” ולהרגיש את ה”אני” שלו כיסוד פנימי שאינו קשור לסימביוזה עם הסובב, כפי שמצב זה מתאפיין בגיל שנה ומתאים לשלב זה, מהווה קפיצת מדרגה הקשורה ליסוד שממנו יתפתח לאחר מכן האישיות של אותו האדם – על כל צדדיה.
אותה האישיות סבה סביב איכות ראשונית של תחושת ה”אני” – וככל שתחושה זו גודלת להיות מוכרת ומזוהה על ידי הילד, כך הדבר יתרום להתפתחות של אדם עם יכולות שניתן לאותו האדם לפרוט אותם להפוך אותן לתכונות שדרכן הוא נבנה כלפי העתיד שלו.
2– בשלב זה יש משמעות גדולה לצד המוטורי, התנועתי. להתפתחות של יכולת התנועה של הילד – לא בהכרח בנושא של “כושר גופני”, שכוח זה רלוונטי בשלב גיל ההתבגרות. אלא תנועה שעניינה קואורדינציה, ויכולת קשר עין באחיזת כדור למשל, בתפיסה, ובכל הקשור לצד המשלב תנועה עם הבנת הסובב – דרך משחקי כדור, מטקות וכול שיטה נוספת הקשורה להתפתחות הקואורדינציה של הילד.
דרך התנועה הקשורה לקואורדינציה, הילד לומד את עצמו, חש את עצמו, ומשכלל את הגדרת ה”אני” שלו.
3- זהו שלב שאינו מתאים לחינוך למדני כמו שיש היום בקבוצות מסוימות, הצד הלמדני שייך לגיל מבוגר יותר. כאשר מנסים להוציא מן הילד כישורים שעדיין לא הגיע זמן ההבשלה שלהם, הדבר פוגע עמוקות בהתפתחות תחושת ה”אני” של הילד, ויוצר לו ובתוכו קשיים מסוגים רבים – שאת משמעותם האדם יפגוש בגיל מבוגר יותר, כקשיים קומוניקטיביים ביחסים אינטימיים או חברתיים. במקומו של הילד, החינוך שאינו מתחשב בשלב ההתפתחות שלו, ומסנה להוציא ממנו כוחות נפש הבאים בגיל מבוגר יותר, יביא לידי סוגי מחלות וקשיים פיזיולוגיים שילמדו על המצוקה של הילד הצעיר.
בעיות שכיחות של אופי חינוכי המנסה לסחוט מן הילד כוחות קוגניטיביים בטרם עת:
בעיות ראייה – הראייה של הילד נחלשת, והוא יהיה זקוק למשקפי ראייה בגיל צעיר מאוד.
בעיות שלד שריר – הילד הופך לכחוש, חלש. דבר המשפיע על מבנה העצמות, ויש לנושא זה השלכות רפואיות בגיל מבוגר יותר.
בעיות התנהגותיות – הילד נדחף בעל כורחו להתפתחות מבנית, ללא הכלים הנכונים מן הזווית הרגשית – הנדחפת לצד מול הצדדים הלמדניים. לכן הילד עלול לפתח התנהגות ריטואלית, קומפלסיבית, עם חרדות מסוגים שונים ובעיות בקומוניקציה חברתית.
כל אלו מלמדים על שלב שבו הילד אינו מגבש באופן הנכון את תחושת ה”אני” שלו. ולדבר זה יש השלכות התנהגותיות ופיזיות רבות, שיבואו לידי ביטוי דרך סינדרומים גופניים ורגשיים
4- בשלב זה יש משמעות גדולה לאיכות המזון כיסוד הבונה את גוף הילד ומעודד עקב איזון תזונתי תקין, על תהליך בניית הגוף כתומך בהתגבשות של חוויית ה”אני” של הילד.
דבר נוסף זהו הצורך בשלב זה במגע וקשר עם הטבע, עם חיות מחמד, טיולי טבע וקשר עם היסודות של הטבע (אוויר, מים, אדמה) החינוך והגישה בשלב זה, צריכים שיהיו דרך חוויה ישירה של יסודות הטבע. אין להיבהל כאשר ילד בגיל זה נהנה מן ה”לכלוך” של המגע עם חול ובוץ, או שהוא נהנה מלאכול בידיים, כדי לחוש את המזון שבו הוא נוגע.
לימוד מתוך חוויה, חושית ישירה, זוהי הגישה הנכונה לשלב התפתחות זה.
5- תחושת ה”אני” של הילד נובעת מ”כוח המדמה” – כוח הדמיון של הילד, ויתכן שהילד יספר סיפורים על מה שחווה שישמעו כמו פנטסיה לאוזניים של מבוגר, אך זוהי האיכות ההכרחית להתפתחות של חווית “אני”, ובגיל מבוגר יותר היא תגלה את איכויותיה, לאור אותו ה”דמיון המפותח” שההורה אולי חשש ממנו כאשר שמע את הילד מספר על חלומות או על סיפורים הנשמעים סיפורי מדע בדיוני.
6- כאשר הורה או מחנך, מתבונן בילדים בשלב זה, יש לראות את בהם את גרעין ה”אני” ואיזו איכות יש לו, ולחשוב ל 20 שנה קדימה, כיצד אותו הזרע יגדל, ומה היכולות שיש לו באותו הגרעין.
ההורה והמחנך נזקקים על ידי הילד כתומכים של שלב זה, בעיקר לראייה רחוקה של הפוטנציאל שיש בגרעין ה”אני” של הילד, וכן בסובלנות ואהבה כלפי הילד במקום שבו הוא נמצא.
אין להתייחס ל”ילדותיות” של הילד לאור דמיון עשיר או חיסרון ביכולת התמדה, בחירה בקו חיים, דבקות מיוחדת ועוד… כל אלו מתפתחים ונפתחים בנפש האדם, בשלב מאוחר יותר.
7- סיכום:
כל גישה ודרך התומכים בהתפתחות היסוד בנפש הילד, הקשור לגיבוש של תחושת ה”אני”. היא זו הרלוונטית בשלב זה.
סוגים רבים של מצוקות רגשיות מתחילות בגיל זה וממשיכות לעיתים לכל אורך חיי האדם, אם שלב זה נחסך או שלא בוטה ולא קיבל את החלל שהוא זקוק לו.