א- אכזבה:
אכזבה הינה עדות לתפיסת עולם, עם צפייה להתממשות מסוימת של דבר מה עתידי,
וכאשר התכניות העתידיות אינן מתגשמות על פי רצונו וכוונתו של האדם. אז מופיעה האכזבה.
האכזבה הינה סימן לתחזית עתידית שהייתה לאדם, לרצון ולכוונה שהיו בבסיס חזון עתידי כלשהו, שלא עמדו במבחן התוצאה של תהליך המימוש הקונקרטי.
השלבים הבונים את התהליך המוביל לאכזבה:
1- צורך, ביטוי של פוטנציאל בנפש האדם, המוביל לרצון וכוונה.
2- תשוקה לדבר: רצון וכוונה כדי שהתממשו זקוקים לכוח, לאנרגיה.
ברוב המקרים התשוקה למימוש הרצון, היא ה”דלק” לדבר.
3- תפיסת עולם הקודמת לרצון, שברוב המקרים יש בה יסודות נאיביים, לא בשלים.
דבר היוצר מעין פער בין תפיסת עולם אידיאלית למציאות שאינה הולמת את אפשרות הדבר למימוש.
4- תהליך הגשמה של כוונת האדם שאינה מבוססת על המגע הישיר עם המציאות, אלא על הרעיון והאידיאל.
זהו שלב שבו האדם מתחיל את העשייה הקונקרטית שמגמתה הגשמת הרצון, אך העשייה אינה מבוססת על תפיסת מציאות מדויקת, אלא על רעיון, כמיהה כשלהי, אידיאל אוטופי, תשוקה שעשויה לעוור את עיני האדם מלראות את הדבר לאשורו.
5- בנייה של עולם נפשי פנימי היוצר חוויה חלקית עד מלאה, המבוססת על דמיון.
הכוח המדמה של האדם, שם האדם כמו שרואה ומדמה את חייו לאחר מימוש הכוונה והרצון, זמן רב לפני שהדבר התממש בפועל (כדוגמת אדם המהמר בכספים רבים בלוטו, מתוך כוונה להיות עשיר, והוא רואה את עצמו על יכטה וכו’… עוד לפני שהימר, ואז הוא מפסיד כסף רב לאור אותה החוויה המבוססת על דמיון וחלום)
6- קריסת החלום ומצבי ההדמיה שהיו לאדם, והדימוי של עצמו בעתיד המדומה.
דבר שקורה לאור הפערים בין הדמיון ומציאות, ואי ההבנה של האדם את הפערים הללו.
7- אז באה האכזבה, שהיא המפגש של האדם עם ה”אמת המרה” עם המציאות הקרה כמו שהיא. המציאות נטולת הדמיון שקדם לתהליך, מציאות המביאה לידי התפכחות מן הנאיביות הראשונית. דבר שגורם בדרך כלל לכאב מר בנפש האדם.
ב- הנאיביות, שהיא היסוד הנפשי המקדים לאכזבה, לאור יצירה של חלום עם יסודות אוטופיים:
נאיביות – יש שהיא תוצר של חוסר בבגרות, כוח הנעורים, הכוח הטוטלי של בן הנעורים הבא לכבוש ולשנות את העולם. כוח צעיר, רענן, לא מתפשר ואולי אף קיצוני.
ויש שנאיביות הופכת ליסוד באדם בוגר, שאינו מוותר עליה, כיוון שהנאיביות מחייה את החלום ואת החזון. הנאיביות הופכת לתשתית של האדם בעל החזון העתידי.
נאיביות בוגרת אינה מתאכזבת בקלות, היא מאוד ריאלית אך אינה מתפשרת על מציאות חלקית.
אדם בוגר שבחר לא לוותר על הנאיביות הנעורית שלו, נותר עם חיוניות גבוהה מאוד גם בגיל מבוגר.
יש שהוא שועל קרבות ותיק, אך עדיין הנאיביות הראשונית שומרת על רעננות, יצירתית, על יכולת להמשיך לכיוון עליו מושך החזון.
אדם בוגר שבחר בנאיביות נותר נושם, נותר תוסס. הנאיביות שומרת על הנטייה ה”רומנטית”, הפיוטית שבנפשו של אדם שבחר להחיות את הנאיביות הראשונית שלו.
נאיביות בוגרת איננה מפסיקה להאמין, איננה מפסיקה את תהליך ההתפתחות של הדבר המקווה.
ככל האדם מחזיק עמוק יותר בנאיביות הראשונית שלו, הוא נותר בטהרתו, בניקיונו. גם אם התמודדויות קשות יחספסו את קצוות גופו, הוא יוותר עם יכולת התחדשות.
אין הוא נכנע למציאות המסרבת להכיר את מנגינת החלום.
ככל שחולף הזמן הוא פחות ופחות מגיב לתנודות ולהופעת הגלים וההתנסויות של חיי העולם ואתגריו.
הדבר שנותר בו לבסוף זהו טהרת החזון.
זוהי לזכותה של הנאיביות שהייתה לכוח המשמר של הטהרה, אשר בזכותה אותו האדם קידם את החזון ואולי אף הביא לדיד מימושו.
יש שהחזון מתממש עוד בחייו של האדם.
ויש שאנשים עם ניקיון נאיבי וטהור, שהחזון שלהם אינו ניתן למימוש בדור אחד או שנים, והוא נותר כצוואה לדורות הבאים, ובזכות הנאיביות, הניקיון והטהרה, אותה הצוואה ממשיכה את דרכה לדורות הבאים.