פרשת מסעי, סוף המהווה תשתית לפרק הבא

א- פרשת מסעי, מתארת את הסיכום של ההליכה במדבר עד לשלב האחרון כאשר העם עומד בגבול הירדן לפני הכניסה לארץ.
סיכום זה הינו דבר טבעי, כאשר כל אדם בכל מצב נוטה לסכם את מה שעבר כאשר תהליך שהיה מעורב בו הסתיים. דבר אחד הסתיים – עובר סיכום, וכך מכשיר את הדרך לפרק הבא של מה שרלוונטי.

הדבר המאפיין את מסעות ישראל הינו: “אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם על-פִּי יְהוָה”.
המסעות של ישראל, אינם יוזמה של האדם או העם, אלא של קריאת האל לאדם או נשיאת האל את העם במדבר. כך שהמסעות אינם תוצר של בחירת האדם, אלא הכרח מן האל.

המסע אם כן, הינו דבר המכריח וכופה את עצמו על האדם, האדם חייב ומוכרח לצאת למסע. אם יצא מרצון – לא יסבול, אם יצא בכוח הצו האלוהי, כאשר אין הוא מעוניין ביציאה למסע – יסבול.
והמסע עצמו – קשה וכרוך בסבל, מפני שזהו טבעו של מסע. מסע אף פעם לא נוח, אין בו וודאות, אין בו מקום ידוע, אין בו עתיד שמובטח. המסע תמיד מאתגר את איכות הביטחון והאמונה.
המסע אם כן – הינו צו קיומי בסיסי על כל אדם ללא יוצא הכלל.

ב- ההפטרה שהיא ההמשך של הפרק הקודם, מן הפרשה הקודמת (פרשת מטות, הפטרה – פרק א’ בירמיהו) מתארת את הסיכום של תקופת בית ראשון, זמן קצר לפני החורבן הסופי:
“הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל”
ירמיהו מתאר כי העם כולו באופן גורף וללא שריד של אדם אחד, הגשים את מטרת המסעות. הוא מתאר כישלון חרוץ בכל הרמות, הכוהנים, מחזיקי התורה, המנהיגים והנביאים, כולם טעו ופספסו את מטרת היציאה למסע.
כמה טראגי מקומו של ירמיהו, כאחד יחידי שנותר להעיד על האמת ועל מטרת המסעות שנשתכח.

הקשר אם כן, בין הפרשה להפטרה, זהה בפרשה זו לקודמתה. גם כאן יש קו המחבר את תקופת הזמן בסוף המסע, לפני הכניסה לארץ. וסיכום תקופת השהייה בארץ (תקופת בית ראשון) לאור המסעות ומטרתן.
יש להעיר שוב, כי על פי ההפטרה, המסעות ומטרתן, נכשלו כישלון חרוץ.

ג- מהו הכישלון? מהו הדבר עליו נכשל העם?
המסעות (42 במספר) הם צעדים והכנה, הכשרת הקרקע של האדם את עצמו ככלי או כמשכן לאלוהות.
הכניסה לארץ (לפי ההפטרה – הכניסה לארץ לא צלחה) אינה קשורה למקום הגיאוגרפי, קיים קשר כזה, אך מה שעומד ביסודו, עוד לפני המקום הגיאוגרפי הינה ההכשרה של האדם להיות מקדש לאלוהות.
אם האדם אכן הכשיר עצמו למפגש אלוהים- אדם, אז יש לו שייכות בארץ המובטחת. אך אם האדם חי חיי שעה ואינו שם ליבו לעיקר החיים ולמסעם (שהם רוב בני האדם בעולם, הבאים במשל של “עם ישראל”) אז אין לאדם כל שייכות או נגיעה ל”ארץ המובטחת” היא הארץ שם אדם ואלוהים דרים תחת קורת גג אחת.

ד- “וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”
הארץ המובטחת הינה מקום שם האל שוכן, זהו התכלית של היציאה למסע, האל עצמו מושך את האדם למקומו, והאדם נמשך – עובר צעדים של התקדשות מסוגים שונים לשם הכשרת הקרקע לשהייה הנכונה בארץ המובטחת. התקדשות בכמה מישורים: גופני, רגשי, מנטאלי ורוחני.
במקרים רבים, נושא ההתקדשות קשור להבנת החיים, תפיסה נכונה של המציאות, היא התפיסה המטהרת ומתחדדת ממסע למסע, על מקומו היחסי של האדם, על יחסיו של האדם עם הסובב ואחריותו לסובב, על הקשר של האדם לנביעת הקיום והחיים.

ה- מכאן אנו למדים כי העם הנכנס לארץ, לא סיים את המסע, למרות 42 המסעות, המסע המרכזי עדיין נותר, עדיין אנו הולכים במדבר ומכשירים עצמנו לארץ המובטחת.
המסע עדיין בעיצומו של תהליך. תהליך הפיכת האדם למקדש לאלוהות.

ו- מה היה חטאו המרכזי והגורף של העם, כפי שהנביאים מלמדים?
“וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה” (ישעיהו כט- יג)
כאשר נוצרת תרבות, ולא משנה עד כמה נכונה היא. היא בונה ריטואלים מחזוריים שבטבעם יוצרים מחזוריות הסותרת את הליכתו של האדם במסע.
מסע גורם לאדם להיות מחודד חושים, דרוך, מוכן, ולכן מתפתח וגדל למדות ההכרחיות להיותו “מקדש”
אך כל תרבות היוצרת ריטואלים מחזוריים מביאה עימה הירדמות, שינה, אוטומטיות התנהגותית המעוורת ומשכיחה מן האדם העיקר.

“אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל–הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה” (רמב”ם, הלכות תשובה, ג-ז)

ז- מכאן שבארץ המובטחת אין “מנוחה ונחלה” אלא המשך של המסע עצמו, רק ממקום אחר. ממקום בו האדם אינו נדחף יותר למסעות בעל כורחו, אלא שהוא בעל רצון ויזמות פרטית בתוך ה”ארץ המובטחת” שם האדם הופך ליחידת חיים דרכה ההשגחה פועלת באופן מודע, רצוני ובחירי של האד, על ידי האל.