“עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר” (ספר יצירה א, ו)
א – פרשה, ראש:
“וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ–וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה–לִפְנֵי יְהוָה” (במדבר לב- כב)
בפרשה זו מתחילה הכניסה לארץ להפוך לדבר קונקרטי, מעשי. וכן כיבוש הארץ והיישוב שלה המובן המעשי.
ב- הפטרה, תוך:
“דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה–עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי” (ירמיהו א, א-ג)
הפטרה הינה תחילת נבואת ירמיהו, האחראי לנבואת סוף בית ראשון, סוף תקופת המקרא, סוף התהליך המתחיל ביציאת מצרים, כיבוש הארץ ויישובה, ועד לחורבן הארץ, המקדש, מסורת הנבואה, היציאה לגלות בבל, ואף ירמיהו מוסיף תקווה לבית שני שיבנה.
כך שהקשר בין הפרשה להפטרה, מציין את פרק הזמן של תקופת בית ראשון, למן הכניסה והיישוב ועד לחורבן הבית והגלות לשבעים שנה.
ג- סוף, היום:
כפי שכבר אמרנו (כדאי לקרוא את ההקדמה ללימוד של פרשיות תשע”ט) הלימוד של “ראש, תוך, סוף” הינה דרך ללמוד הקשר בין פרשה, הפטרה והחלק השלישי אותו על האדם הלומד בעצמו למלא את החסר של חלק שלישי, על פי הקשר הנוצר בין החלקים הראשונים של פרשה (ראש) – הפרטה (תוך) – סוף (המצריך שהאדם הלומד ייצוק לו את משמעותו)
כמו כן, אמרנו כי אופן לימד זה הינה חלק ממסורת הנבואה שאינה קיימת כמסורת מובנית, אלא נותרה ברמיזות קלות, באופן המפוזר כרסיסים (רסיסי לוחות הברית הראשונות שנשתברו) הממתינים לאדם שיאסוף אותם, יאחה את השברים לתורה סדורה.
כאשר כל פרשה הינה דרך שונה לקשר ולחיבור לצור העולמים, באופן האישי, הישיר והמלא.
כאן ברצף הנוכחי של פרשה זו, ניכרת נקודת היסוד של ברצף הדברים כי “סופן בתחילתן ותחילתן בסופן”. שמי שיודע את ראשית הדבר יודע כמו כן את סופן הצפוי. כאשר אופייה של כל התחלה מראה ומלמד על האופן בו הדבר עומד להסתיים.
ראשית יציאת הדבר לעולם, באופן בו הוא יצא לעולם, מראה ומשקף על האופן בו הוא עומד להסתיים.
בלימוד הנוכחי, אין תשומת לב למה שבין ההתחלה לסוף, אלא רק לתחילת הפרק ולסופו של הפרק. מה קרה בתוך הפרק עצמו, אינו קשור ללמוד הספציפי הזה, אם כי ניתן לדעת ולהעריך על קורות העלילה לאור תחילת הסיפור ואופן סיומו הידוע מראשיתו.
הלימוד אם כן, שם את הדגש על ראשית המהלך, ההבנה של מה שקרה בתוכו, ואיזו איכות יש שם. כאשר בהירות הבנת הראשית, מלמדת באופן ישיר על הסוף של הדבר.
דוגמה:
בפרשה, עוד לפני הכניסה לארץ, שבט גד וחצי שבט מנשה, אינם רוצים להיכנס לארץ, ובכך הם מבדילים את עצמם משאר השבטים, ויוצרים פיצול של אחדות העם.
לבסוף משה “מסכים” להם אך הדבר אינו לרוחו כלל. פיצול זה משקף את סופו של בית ראשון, שם ישראל ויהודה, הם שתי ממלכות נפרדות, כאשר כל המקרא כולו עוסק בפיצול של ישראל מן האלוהות דרך “עבודה זרה”, כל הנביאים במקרא עוסקים בנקודה זו.
כך שאופן הכניסה לארץ מלמד בראשית הדבר על מה שעומד להתרחש כאשר העם יתיישב בארך ויתפתח תרבות שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו של האל. דבר המוביל לקטסטרופה הידועה מראש של הגלות והחורבן.
לכן – הלימוד של פרשה זו עומד בסימן בירור ההתחלה, וכיצד להתחיל דברים כך שסיומם יביא להצלחה הנכונה.
הפרשה באה ללמד על המרכיבים של התחלות חדשות ואיזה “זרעים” יש צורך שיהיו שם כאיכויות יסוד לשם הגשמה נכונה ומבורכת.
איכות אחת הינה האחדות, השיתוף והמחויבויות ההדדית.
איכות שנייה הינה הדבקות והאמונה באלוהות המחייה, החובקת כל.
איכות שלישית הינה הדרך המתפתחת, המקום המוודא תמיד כי האדם לא “נרדם” אלא ממשיך את תהליך האבולוציה.
אז לתחילה של מהלך או פרק חדש, בוודאי שצפוי לו סוף טוב, מקדם, ופורה.