אפקט פלצבו

פלצבו היא מילה לטינית שפירושה הוא הפועל לרַצות (placeo) בעתיד בגוף יחיד (אני ארצה). מקור המונח “פלצבו” בפסוק מספר תהילים בתרגום הלטיני של התנ”ך הוולגטה (אחד מן התרגומים הראשונים של התנ”ך ללטינית מן המאה ה4 לספירה) “אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה’ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים” (תהילים קט”ז, ט’) התרגום הלטיני: “Placebo Domino in regione vivorum” הוא תרגום ישיר של תרגום השבעים, ופירושו “אֲרַצֶּה את אלוהים בארצות החיים”. הפסוק שימש כפתיח לתפילה שהייתה מקובלת אצל כמרים נוצריים במאה ה-12. מאוחר יותר, המילה פלצבו עברה לשמש כתיאור של מתן מחמאה לשם ריצוי. כך רופאים החלו לקרוא לטיפול שניתן רק כדי לרצות את החולה בתור פלצבו. כלומר: מתן טיפול שאינו רלוונטי למטופל והינו רק לשם ריצוי דעתו של המטופל, בכך שהוא מקבל משהו בעל אופי טיפולי כביכול.

פלצבו הינו אולי הטענה המרכזית של הרפואה הקונבנציונאלית כלפי הרפואה האלטרנטיבית, ובעיקר כלפי ההומיאופתיה. הטענה היא, שמכיוון שאין בתרופה ההומיאופתית שום זכר למולקולה הראשונית ממנה הוכנה התרופה ההומיאופתית, אין בתרופה חומר, ולא שום זכר לחומר, הרי שכל התרופות ההומיאופתיות הינן תחת הקטגוריה של תרופות פלצבו.

המחקר הקונבנציונאלי טען בראשית וויכוח זה, כי האפקט הרפואי של פלצבו עומד על 30% בהצלחה הקלינית שלו. היום המחקר מראה על אחוזים גבוהים יותר לאפקט פלצבו, עד לכדי 60%. ויש הטוענים עד ל 70%. אותם אלה הטוענים על אחוז עולה ומדהים זה, מעלים את האפשרות כי האדם המקבל תרופת פלצבו, מעורר בתוכו תהליכי ריפוי הקשורים לפעילות מוחית בשחרור חומרים מן המח המורידים את סף הכאב. הם סוברים כי תרופת פלצבו רק מעוררת ומעודדת את תהליכי הריפוי הטבעי הגנוז במערכת האנושית.

נקודה מרכזית בכל אותם המחקרים העוסקים במגמה להוכיח את אפקט פלצבו ואת הרלוונטיות שלו לתהליכי ההבראה, אף מוסיפים לדיון את החשיבות של אפקט הרופא על המטופל, וכן את צבע תרופת הפלצבו, שגם לצבע יש אלמנט המוסיף לאפקט פלצבו ועוד גורמים סביבתיים המביאים לבסוף לשכנוע העמוק של המטופל ביכולת תרופת פלצבו לרפא אותו.

הנקודה החסרה שמעולם לא מצוינת בכל אותם המחקרים, הינה השאלה היסודית: האם לאחר שיפור או הבראה מסוימת במצבו של המטופל, המטופל נותר בריא, או שחלה רגרסיה שבמצבו לאחר זמן מה? האם התוצאות הקליניות “החזיקו מעמד” לאורך זמן? ואם כן, לכמה זמן?

עלי לומר, שבניסיוני כמייצג ההומיאופתיה בדיון זה, מעולם לא ראיתי את אפקט פלצבו בתחום ההומיאופתיה. כאשר תרופה הומיאופתית נכונה ניתנה האדם הבריא, כאשר תרופה שאינה מדויקת נתנה, האדם לא הבריא, וגם לא הראה הבראה שניתן לייחס לה את “אפקט פלצבו”. יותר מכך, יש בתחום ההומיאופתיה אין ספור עדויות קליניות על תינוקות המקבלים תרופה הומיאופתית, ללא ידיעתם במובן, עקב היותם תינוקות. ומבריאים באופן ישיר מן התרופה ההומיאופתית. כך שאלמנט הידיעה או האמונה בדבר לקיחת התרופה אינו קיים בקרבם מראש, בתהליך הטיפול. בניסיון הקליני ההומיאופתי, אם כן, אין לאפקט פלצבו שום מקום כאפקט טיפולי, כמו שטוענים כלפי ההומיאופתיה בגישה הקונבנציונאלית.

הנקודה החשובה שעולה, ושצריכה לעלות מדיון זה, הינה השאלה הבאה: אדם שלקח תרופת פלצבו והבריא, מראה ומעיד כי כוחו המחשבתי וכוח האמונה שבקרבו, היא זו שריפאה אותו. האדם לוקח תרופה כדי להבריא ממצוקה מסוימת, ידיעתו ואמונתו היא זו המרפאה. כך עולה מן האפשרות לריפוי בפלצבו. לכן השאלה אותה יש לשאול:
1- כיצד מחשבה מרפאת?
2- באילו תנאים כוח מחשבה ואמונה – מרפאים, ובאילו תנאים המחשבה לא רלוונטית לתהליכי הריפוי?

תנאי ראשון: ההסכמה של כלל חלקי הנפש למחשבה או לאמונה. אם יש פיצול באדם, אין אפשרות למחשבה או לאמונה, לפעול פעולת ריפוי. כאשר כלל חלקי המערכת מצטרפים ליחידה אחת, וכולם ביחד חוברים למחשבה אחת או לאמונה אחת, ללא קונפליקט או פיצול, אז מחשבה הופכת לכוח פעיל המסוגל לברוא ולצור מציאות חדשה.
התנאי אם כן, הינו כלל האחדות. האחדות היא זו במשנה את פני המציאות.

תנאי שני: שכנוע עמוק בצדקת המחשבה ובצדקת רצונה או מגמתה של אותה המחשבה.
על האדם לחוש את צדקת המחשבה, ולהיות משוכנע לחלוטין שרצונה “מגיע” לו.

תנאי שלישי: מוכנות פנימית לקבל את הפער הזמני בין מצב שאינו רצוי (מצב חולי, או סבל) לבין המציאות החדשה אליה הוא שואף וממתין.

תנאי רביעי: ביסוס השקט והנינוחות הפנימית האופיינית לאדם המשוכנע בצדקת האמונה או המחשבה.
השקט הפנימי מהווה חלל המאשפר למחשבה “לברוא” מציאות באופן שאינו מתקל בקשיים, כאשר יש באדם את השקט הנכון. שקט זה הינו “רחם” לפעולת המחשבה.
אי שקט פנימי (רעש של מחשבות מתרוצצות, רעש של רגשות סוערים, דיבור של ספקות וקונפליקטים) אינו מאפשר למחשבה לבסס את רצונה ולצור מציאות חדשה.

סיכום: כוחה של תרופת פלצבו, מעוררת בלבד את הכוח האחדות של נפש האדם לפעולה. לעיתים האדם זקוק לדחיפה קלה, לעידוד קל מצד “תרופת פלצבו” כדי לחזור למקום בו הוא חובר לאחדות, משם כל אפשרי לו.