היסוד השישי, מתוך 13 היסודות אותם הגדיר רמב”ם, עליהם ומהם המציאות מורכבת:
“והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב”שכל הפועל”, וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.”
אומר רמב”ם: שלא מתאפשר לו להאריך ולפרש את הכלל הגדול הזה, הוא יסוד הנבואה שקיים באדם באופן פוטנציאלי. וכן הוא אומר שהנבואה היא שורש החכמות כולן.
עוד הוא אומר, שכל ספרי הקודש של תורה ונביאים והסיפורים שיש בתוכם, אין הם אלא עדות על נושא הנבואה.
לכל טקסט שנכתב יש שלוש זוויות:
א- האדם שכתב
ב- התוכן הנכתב
ג- מהו הדבר שכתב את התוכן דרך האדם הכותב
ספרות המקרא נכתבה על ידי נביאים. מעצם היות הנביא כותב טקסט, הרי שיש בטקסט ארבעה מישורים בסיסיים;
א- התוכן שאותו כתב הנביא
ב- האנשים עליהם הכתוב מכוון
ג- ההשראה או הדבר שכתב את התוכן דרך הנביא
ד- הכתוב כולו משאיר רמיזות והנחיות, דברי הדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.
אופני ההדרכה ממוקמים בתוך הסימבוליקה של הסיפור. הסיפורים המקראיים מייצרים שפה, שפה שאינה מילולית, אלא מושגית. מושגים שנלמדים מתוך הסיפור, מתוך תוכן או מסה נבואית, וכך שפת המושגים שהנביא בונה, הופכת לרמיזה ולהדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.
תהליך הנבואה עצמו אף בו יש ארבעה מרכיבים בסיסיים:
1- הנבואה חלה על חווית ה”אני” הבסיסית של האדם (SELF)
2- המקום באדם שם קיימת הידיעה על הדבר הנחווה – הצד המתבונן, הלא מעורב, היודע ללא שיפוט, המכיר את המציאות ופוגש אותה נקי.
3- המלאך הדובר את האדם, או הגורם המהווה שורש וסיבה לתהליך ולחוויה. נושא המחייב זיהוי, שאם לא כן, האדם חש כמו שהוא הסיבה למה שחווה וזהו עיוורון.
4- הידע, התוכן עצמו שהועבר לאדם בתהליך הנבואה, הוא התוכן הנמסר, הוא עצמו הופך להיות מסע חייו של האדם.
בארבעת השלבים אללו, הצעד השלישי הוא העקרוני ביותר בתהליך הנבואה כיוון שחוויה נודעת כי האדם חווה אותה, וצד התודעה המתבונן לרוב גם הוא נוכח, וכן האפשרות לזהות תוכן נמסר – לבסוף אף הוא יתגבש ל”תורה” בפני עצמה כיוון שזהו איכותו של התוכן הנמסר. אך המקום באדם היודע לזהות את הסיבה והשורש המחולל את הנבואה (ספירה, מלאך, האל עצמו) זוהי נקודה נסתרת המחייבת את תהליך ההתפתחות המסוגלת לכנות את הדבר בשמו במדויק, זהו תהליך ההמשגה הנבואי שם האדם יודע לתת שמות נכונים המדייקים את הצד השלישי של התהליך לשם דיוקו של התוכן הנמסר, כשלגרום המוסר (האל או שלוחיו) יש חשיבות עצומה לתהליך בידיעתם. לכן סוג “העבודה” של ההתפתחות הנבואית מחייב לנסח במילים היודעות להגדיר נאמנה את חוויה. לרבים יש אינטואיציה נכונה, יש תחושות נכונות ויש התחלה של בצבוץ התודעה הנבואית. הנקודה המרכזית והחסרה בתהליך זהו בהתפתחות כושר ההמשגה של החוויה למילים מדויקות המתארות את הדבר המתקבל ברמת הדיוק הנכונה לאותו התוכן. לכן – התפתחות יכולת ההמשגה של כל חוויה, וכל תחושה, בין עם היא חושית – סנסורית ובין אם היא קוגניטיבית – שכלית, ובין אם היא בחלום ובנבואה, כל חוויה זקוקה להמשגה המדייקת אותה בהגשמתה… תהליך התפתחות זה הוא צעד מרכזי בהכשרת הכלים הפנימיים לנבואה.