פרשת “האזינו” – אֵל אֱמוּנָה, שהאמין בעולמו ובראו

1- “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִי. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה” (הושע ב’, כא-כב)

וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה: ידיעת האל הינה תוצר של האמונה. לא האמונה בעצם קיומו של האל, כמו שהמסורת מחייבת. האלוהות אינה צריכה לקיומה את הגושפנקא של המאמין. היא קיימת ונוכחת ללא קשר לאדם ולידיעתו מציאות זו. ידיעת האל הינה זכות ובחירה. לאלץ אדם להאמין, לחנך אותו באלימות או בכל אמצעי מחייב וחונק אחר, דוחה את רגליה של האלוהות מנפש האדם. באלוהות יש חופש מלא, אין אילוץ, אין שררה, אין הדחקה, אין כל איכות הקשורה לאלימות. באלוהות האדם חופשי, יוצר, שלם באיכויות הנפש. לכן הידיעה האלוהית באה דרך האמונה. האמונה כפי כוונתה כאן, הינה חלק באדם שיש לגדל ולטפח, זוהי תכונה אפשרית פוטנציאלית בנפש האדם, אותה יש להכיר, להעצים ולפתח. זהו החלק היודע ורואה את העתיד. האמונה באיכותה, רואה רחוק, היא מאפשרת לזרע להפוך לעץ, היא יוצרת את התנאים להתהוות העתיד בתוך ההווה. לאמונה יש את הכוח לאחד את המחולק ואת המפוצל, יש לאמונה כוח ריפוי עצום, כוח המביא שקט, רגיעה ונוכחות המרפאים כל חתך.

לכן אמר הכתוב: ” הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים כ”ב, ד)
“אל אמונה, שהאמין בעולמו ובראו” (מ’ ספרי על הפרשה)

האל מאמין ולכן בורא. בכוח האמונה שיש בו הוא ברא את עולמו, ונוטע באדם כוח הזהה לשלו, הוא הכוח לברוא ולהצמיח. וזוהי עוד אחת מאיכויות האמונה, שיש בכוחה ליצור מציאות, לראות דבר מה כחזון רחוק, ולהגשים אותו כבריאה יש מאין. כל אדם בעל חזון. כל אדם שינה משהו בעולם, המציא משהו, סחף אנשים אחיו, היה מונע מכוחה של האמונה.

“וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה”: לשון חתונה ואירושין, על דרך משל אמר זאת, על כוחה של האמונה שמחברת את מה שאינו דומה את מה שרחוק ואף זר באופיו. דרך האמונה הקצוות מתאחים, לכן האלוהות נחשפת דרך האמונה, שם האחדות מתגלה באופייה השלם.

2- רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא” (דברים כ”ב, ל”ט)

“ר’ חנינא בשם ר’ שימעון בן לקיש, ור’ יהושוע בן סכנין בשם ר’ יוחנן לוי בשם ר יוחנן: הכיתי אין כתיב כאן, אלא מחצתי. מחיצה עשיתי בין עליונים ותחתונים. שעליונים קיימין ותחתונים מתים בעולם זה.
אבל לעתיד לבוא אין מיתה כלל שנאמר “בלע המוות לנצח” (ישעיהו כ”ה,ח’)
אמר ר’ אבא: אף אותה המחיצה אני חוזר ומרפא אותה, מחצתי – מחיצתי אני ארפא” (מדרש קהלת)

אלוהים לוקח “אחריות” על הפיצול, המסכים והקליפות שיש על המציאות (שהן שורש הרע ע”פ הקבלה) ולבסוף הוא עצמו בא ומרפא את המחיצות שהוא עצמו ייצר ועשה.

כאשר כוח האמונה הינו הכוח המרפא, כוחה המאחד מחזיר את העולמות כולם לחיק האחדות, כל חלק למקומו הנכון והטבעי. כך שכל תהליך מאחד נובע אם כן, ואף ניזון מכוחה של אמונה.

אמונה: אין הכוונה לסברות דתיות או פילוסופיות, אלא למקום באדם שם עליונים ותחתונים מתאחדים ויוצרים שלמות. לא שהאדם שלם, אך עולמו הפנימי עם כל הפגמים שיש בו, או שאינם שלו כלל (אולי קיבל אותם בתורשה) מהווים את ה”במה” שם מתרחשת הדרמה הקיומית העמוקה ביותר, היא ההתחוללות האלוהית המבקשת את חלקו של האדם בתהליך ההבראה של עולמו, הפרטי והכללי.
לכן אל יעלה האדם בדעתו את השאלה: אמונה במה? מהו הדבר בו אתה או את מאמינים? אין הדבר כך, שאלה זו נובעת מן המסורת שביטאה את מבנה הדת ואת אורחות החיים שהיא מציעה, במונחים של אמונה. ומכאן נובע בלבול גדול הקשור להיסטוריה של מושג זה. למשל – בימי הביניים נערכו וויכוחים רבים על איזו אמונה נכונה יותר, היהודית מול הנוצרית בפולמוסים ציבוריים. הוויכוח היה על תפיסות עולם ולא על האמונה עצמה. אך השימוש הלשוני בוויכוחים השתמש במושג האמונה כדי לחדד את השוני בין תפיסות עולם שונות. וכן הרמב”ם כאשר ניסח את עקרי האמונה שלו, הוא ניסח את 13 העיקרים שהם תפיסת העולם היהודית. הוא קרה להם עיקרי אמונה מפני שזו הייתה הלשון של זמנו לתיאור המציאות. לכן המילה אמונה בזמנים מוקדמים התכוונה לבטא את תפיסת העולם של האדם ולא את אמונתו ותהליכי נפשו, כמו שמכוון המקרא עצמו.

השאלה אותה יש לשאול: האם יש בך אמונה.

3- “יְהוָה אֱלֹהַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי עָשִׂיתָ: פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק, אֱמוּנָה אֹמֶן” (ישעיהו כ”א,א’) מדברי הנביא ניכרת ההודיה על הפלא עצות מרוחק, הבאים מכוחה של אמונה.

אמונה הינה “מצב”, מצב של נוכחות ושהייה, מצב של המתנה, צפייה, ראייה ברורה והבנה נקייה, האדם פנוי ומוכן, קשוב ודרוך. “מצב” זה מייצר נוכחות, המאפשר לדבר להיוולד. כמו באין מפריע הדברים מתרחשים מעליהם מכוחה של אמונה. כך האדם המאמין לוקח חלק בתהליך האבולוציה בבריאה, והדברים נבראים בשקט בהיחבא, בהסתר. מכאן נאמר: “אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין” (מ’ תענית ח’, ב’)