פרשת “וילך” – אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי

“וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה” (דברים ל”א, י”ז)

1– אחרי מסכת הקללות מפרשת “כי תבוא”, 98 במספר, לפתע הוא עומד על עומדו ומבין. כפי הנראה כאשר הגיע לסוף דרכו והוא מתבונן אחורנית על חייו, הוא מגלה את סיבת הייסורים, הצרות והרעות שבאו עליו, אז הוא מבין את היסוד הבסיסי שבעקבותיו באות צרות או טובות, הוא מגלה שאין בתוכו אלוהים. הוא מבין שהמצאות אלוהים בתוכו, בתוך קרביו, מביאה ברכה, ואילו היעדר אלוהים מקרביו מוליך לאסונות. הוא מגלה שבקרביים אין לא את אלוהים, כמו שבא ואמר שהוא מוצא את אלוהים בשכלו, בדעתו, בעצמותיו, בכליותיו ואפילו בליבו, אבל לא בקרבו. במקום המכונה קרביים, שם הוא לא מוצא את אלוהים, ומכיוון שאלוהים לא שם, באים הייסורים וגלויות.

על הבדל המצאות אלוהים באיברי גוף ונפש שונים:

א- אלוהים שבלב: מצב של הוויה, מצב של תפילה, מקום של נוכחות ושהייה. מקום של הגות והכנסות פנימה, מקום בו הקול מהדהד.
ב- אלוהים שבכליות: מצב בו האדם מונע מיסודות ומעקרונות. לאחר שגובשה באדם תובנה, הבנה, תפיסת עולם. היא הופכת למקום ממנו הוא יוצא לעולם, זו הכוונה באלוהים שבכליות.
ג- אלוהים שבעצמות: כאשר תפיסות עולם הפכו לחלק מן הזהות הבסיסית של האדם. על פי גישה או תפיסה שהוא אימץ, כך הוא מבין ומרגיש את עצמו ואת עולמו, זהו מצב של אלוהים בעצמות.
ד- אלוהים שבנפש: כאשר רוח האמונה מפעמת את הלב, והאדם מונע לעשייה, והוא נישא על ידי כוח הרוח המנשבת בו, לעשייה בכיוון הרוח. זהו אלוהים שבנפש.

האדם הבין שאלוהים היה במקומות שונים בו, אך בקרביים הוא נעדר. שם אין אותו.

מה הם הקרביים?
הקרביים הם כלי העיכול בבטן תחתונה, המעי הדק והמעי הגס. תפקידם של המעיים הינו לדחות את מה שאין נחוץ לקיום המערכת. לדחות את מה שאינו מועיל להתפתחות ולגדילה של האדם. ולחילופין לספוג את חומרי הבניין מהם האדם ניזון או גדל ומתפתח לכיוון הרצוי. האדם זקוק ליסודות מזון (גשמי, אנרגטי ונפשי) מהם הוא ניזון, ודרכם הוא מתפתח לכיוון אליו הוא מכוון. המעי יודע את הכיוון ואת רצונה של המערכת האנושית, ומתוך ציווי המערכת הוא יודע כיצד לשאוב את מה שיועיל ויוביל את האדם למימוש רצון כלשהו. כיוון שכל רצון וכל דרך מחייבת אנרגיה ייחודית המתאימה למימוש הרצון והדרך, המעי הוא איבר בעל האינטליגנציה, היודע מה לקחת ומה לדחות כדי שהאדם יבנה לכיוון הרצוי.

לכן אומר דויד המלך “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי” (תהילים מ’, ט’) המעיים ידעו מה לספוג ומה לדחות, עקב התורה שבתוך המעיים. כאשר התורה היא זו המצפה את המעיים, האדם סופג ודוחה רק את מה שמקדם אותו לכיוון מימוש הרצון האלוהי.  (זהו מקום בו כל אדם צריך שיבדוק את התורות, התפיסות, האמונות והרצונות ה”מצפים” את המעיים שלו, כיוון שהמעיים הם האיבר המייצר את המציאות לאור הרצון המוגש להם)

דבר זה אינו סטטי, ואינו הוויה נוכחת, אלא הוא תהליך – אקטיבי, משתנה, בתנועה מתמדת של הליכה ושינוי קדימה, לכיוון שהרצון מראה. תהליך המעיים הינו אם כן (בשונה ממקומות אחרים באורגניזם האנושי) אבולוציוני, דינמי ומשתנה. ואת זה גילה האדם, כאשר התבונן על עצמו וראה כי כיוון שאין אלוהים בתוך מעיו הרי שבאו עליו צרות רבות כל כך. הוא ראה כי הוא “תקוע” אינו מתהווה, אינו זז. הוא סטגננטי בתוך ליבו או בתוך כליותיו, ואין הוא מתהווה קדימה למימוש הרצון האלוהי למרות שהוא מקיים מצוות או מאמין בליבו, או חי על פי כללי תורה. וכאשר הבין זאת, חזר לתנועה וויתר על הפיקסציה, ואז הברכה האלוהית שבה לנשב בתוך קרביו, ולהביא לצמיחה מחודשת. ולכן לתחייה ולקימה מן ה”מתים”.

2- אותו אדם שהבין דבר זה על עצמו, פונה לאלוהים שלו, אשר בקרבו. אין הוא פונה לאלוהים הכללי, הבורא השרוי בכל, מחייה את כל העולמות, חי תמיד ונצחי. אלא הוא פונה לאלוהים שלו “עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי“. אין הוא פונה ל”אלוהי מסכה” (אלוהים הממסך, היוצר מסך, הפרדה וקליפה) ולא ל”אלוהי הרמב”ם”, הנפרד, המתבונן והמובדל מבריאתו. אלא הוא פונה לאלוהים הפרטי שיכול להיות שלו לבדו. זהו יסוד ועיקרון קיומי עצום ההולך לאורך המקרא כולו. לפיו החיבור האלוהי, הינו חיבור אישי, פרטי, ששייך לאדם לבדו. לאורך המקרא כולו, ברובו, בפנייה של האדם הינה פנייה לאלוהים פרטי. ספר תהילים ברובו פונה כך לאלוהים: “יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי,
אֵלִי צוּרִי, אֶחֱסֶה-בּוֹ. מָגִנִּי וְקֶרֶן-יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי” (י”ח, ג’) “אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי” (כ”ב, ב’) “יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.” (כ”ג, א-ג)

וכך לאורך המקרא כולו, ההופעה האלוהית חלה על האדם בנפשו בתוכו., כך אלוהים הופך לדבר העמוק והאינטימי ביותר שבנפש האדם. האדם יודע את אלוהים רק בזכות ההופעה הפרטית והאישית החלה בתוכו. לרעיונות פילוסופיים או לדוגמות דתיות אין משמעות רבה כאשר האדם נותר לבסוף לבדו מול עצמו וחייו ומול אלוהיו. (המקרא כולו מהווה את הביוגרפיה של אנשים שונים למן האדם הראשון והלאה, ומראה כיצד הביוגרפיה של כל אדם הינה ביטוי של אלוהים פרטי המופיע ומתגלה בחייו של האדם הפרטי, וכך הבריאה כולה מתקדמת ומתהווה. לכן סיפורי התנ”ך הינם גילוי ביוגראפי של הופעת האל בחיי האדם והשיתוף של האדם עם האל בהובלת העולם לתכליתו).

האדם מבין כי חיסרון ההופעה האלוהית בקרבו, חיסרון בקשר אישי ומיידי, הקשר הפרטי שלו עצמו לבדו אם אלוהיו, מהווה את הסיבה העיקרית לצרות ולאסונות.

לתובנה זו יש כוח מעורר עצום, כאשר האדם נוכח ביסוד בסיסי שנעדר ממנו, למרות שיש אפשרות שהוא חי אורחות חיים בעלי אופי דתי.

3- על תהליך ההתעוררות: התעוררות הינה קימה מן השינה, למצב של ראייה חדשה. לרוב קושי וסבל מעוררים להתעוררות. חיסרון של משהו מביא להתעוררות. (לרוב סבל הינו תוצר של רוח שהיה במקורו מוביל, והפך לכלוא ומובל בתוך עולם החומר)

א- ברובד הגופני חיסרון של מצרכי קיום בסיסי מובילים להתעוררות במובן הגופני. חיסרון של אוכל, או מקורות הנצרכים לקיום, בית, מקום, ועוד. זוהי התעוררות עקב צרכי קיום פיזי.

ב- יש התעוררות של מישורים גופניים באדם בעלי גוונים רבים, העיקרי שבהם הינה ההתעוררות המינית, שהיא תוצר של אופיו הגופני של האדם. התעוררות מצוו ביולוגי.

ג- יש התעוררות נפשית שהיא עקב התפעמות הנפש על דבר החסר וגילוי השלם במגע עם האחר, כאשר האחר משלים את החסר שבנפש, וזוהי התעוררות האהבה “אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי” (שיר השירים, ה’, ב’) התעוררות נפשית, רגשית, רוחנית.

ד- אך התעוררות לאלוהים הינה החשובה והגבוהה ביותר והיא ההתעוררות של האדם למקורותיו, לשורש המציאות שלו. מתוך מקום זה נובע שאר חלקי המציאות, כאשר האדם במקום זה, הוא קשור באופן טבעי אל הנצח. במקום זה אין סבל, ולא ייתכן שיימצא הסבל, שכן סבל הינו סמן לדבר שאינו במקומו, דבר שגלה ממקומו, וסבל מהווה רמיזה למה שאבד וכן לדרך להשיבו. כאשר האדם מתעורר לאלוהיו, הוא שב למקומו, שם כל דבר בתוכו חוזר למקומו המדויק, זוהי השיבה ל”מנוחה ולנחלה”.

4- פרשה זו באה לפני ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה: “תניא ר’ שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה” (מסכת מגילה ל”א, ב’)

לאמור שזמן זה של ימי התשובה, לפני ראש השנה- אלו הם ימים של שיבה של האדם לעצמו ולמקורותיו. זמן המאפשר שיבה של האדם לאלוהיו שלו, אלוהיו הפרטי והאישי.