פרשת “קרח” – אין שלם מלב שבור, ר’ מקוצק

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה’,י”ז)

לקרח ולעדתו לא היתה מחלוקת על משה, אלא כעס, צרות העין, קינאה ומרירות על מקומו של משה אל מול מקומם שלהם.
מקומו של קרח הינו מקום של אדם מלא, אדם שיש לו עושר רב, הוא איש רב השפעה ורכוש עוד מלפני יציאת מצריים. הוא איש שעסק בהנהגה עוד לפני הופעת משה במצריים. הוא איש עם מעמד וכבוד, והוא כבר מלא וגדוש. הוא מופיע מול משה ככוס מלאה.
משה הינו כוס ריקה, אין לו כבוד ואין הוא מעוניין מלכתחילה להיות מנהיג לישראל. הוא עניו, צנוע, מעוניין בשקט והתכנסות. תכונתו העיקרית הינה פנוי המקום והשקטת התודעה, היעדר העצמי ומוכנות להקרבה. לכן הוא נביא, ולכן “פה אל פה אדבר בו” (במדבר י”ב, ח’)

המעמד של קרח מול משה הינו מעמד של אדם מלא אל מול אדם ריק. אדם מלא אין בו מקום לדבר חוץ ממה שכבר קיים בו, אין בו מקום לחידוש והתחדשות, הוא עסוק בשמירה על היש. מקומו מול החברה הינו בזכות מעמדו ורכושו. אדם מלא הינו אדם שסיים את דרכו, הגיע לשיא ושם הוא מונח, אין לו רצון או צורך נוסף מעבר למה שכבר יש לו. לכן כאשר קרח רואה את משה, כיצד משה הולך ומתעלה ורוכש לעצמו מקום גדול יותר של כבוד והנהגה, הוא מבין את משה כאיום על מקומו שלו. אין הוא מבין ואינו יכול לראות שמשה למעשה מלא עקב היותו חסר, עקב היותו מתמלא מכוחה של האלוהות. בקרח אין מקום לאלוהות, לכן אין הוא יודע לזהות את אצבע ההנהגה שלה, הוא עיוור עקב המלאות שלו.

אדם המלא בעצמו רואה רק את עצמו ואדם ריק אשר האלוהות ממלאה אותו, ישמח ויצהל עת היותו מזהה את נגיעת האלוהות באנשים נוספים – ” וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם” (במדבר י”א, כ”ט). אין בו קנאה או צרות עין על הופעת האלוהות באחר, אלא שימחה ורצון לעודד מהלך מסוג זה. מכאן מגיע מאמרו של הרבי מקוצק “אין שלם מלב שבור“. שכן לב שבור יש בו מקום לעוד, הוא פנוי למגע של האל בעצמו למען רפואת הלב ולמען מילוי החסר. אך כאשר הלב כבר מלא, מה עוד יש לו לבקש מלבד עצמו? ומה עוד נותר לו מלבד עצמו?
כאשר משה שומע את תלונתו של קרח, הוא מגיב קשה “וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו” (במדבר ט”ז, ד’) קרח נותר יציב בגאוותו.

לכן משה וקרח הם הפכים גמורים. אחד מלא ועשיר בעצמו ואילו השני ריק וממתין להופעת האלוהות בתוכו. ולכן אין זו מחלוקת אמיתית כגון בית שמאי בית הילל, שם המחלוקת מראה את צדדיה של האמת מזוויות שונות, ולכן להילל ולשמאי יש יכולת לראות את מקומו של חברו. אולי לא להסכים, אבל להבין ולראות את האחר ואת מקומו. אצלם זוהי מחלוקת נכונה, כאשר הם רואים ומבינים אחד את השני, ומבקשים את האמת עם הבנה אחרת לאופן ביטוייה, כאשר המחלוקת הינה על כיצד מבטאים את האמת ששניהם מסכימים עליה, באופן הנכון ביותר. כאן רואים מחלוקת.

לכן פרשה זו הבאה בספר המסעות של ישראל במדבר (מסעות שהם כולם משל למסעות האדם בחייו) הינה פרשה הבאה להראות וללמד את האדם ההולך בדרך כיצד עליו להלך. הפרשה מראה כי על האדם להנמיך עצמו מול הדבר שאליו הוא שואף. עליו להיות ככלי ריק המבקש להיות מלא. עליו ללכת בצנעה, ובשפלות ראש. אז התמלאותו של אדם זה באה לו מגבוה, ומפרה את המקום בתוכו הקשור לאלוהות. המקום באדם שאלוהים מילא והשקה כגן הצמא- מנביט פירות רבים, והופך לאוצר גדול, לעושר גדול. לא עושר התלוי בכסף, רכוש ומעמד חברתי. אלא עושר של חיים, תבונה, חוכמה, הבנה, יכולות, ועוד…

כאשר האדם מקטין ומנמיך עצמו אל מול הדבר שבו הוא עוסק, אזי ה”דבר” הוא זה שממלא אותו.

הפרשה באה ומציעה להולך בדרך לאמץ את דרכו של משה, ולהיזהר מגישתו של קרח. לגישתו של קרח יש רלוונטיות לכל אדם הנישען בחייו על תוצאות חיוביות של מה שכבר השיג והרוויח. אין בזה כל רע, להיפך – כל אדם שואף להישגים, הצלחה, כבוד ועוד… הנקודה שהפרשה באה להציע היא שעל האדם להישאר תמיד ככלי ריק. על אף זכויותיו. וכך הוא ממשיך להתחדש ואינו נתמך על ידי הישן. כמאמר דויד המלך “גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ” (תהילים קי”ט –י”ט) . מדוע שדויד יחוש עצמו זר וגר בארצו ובתוך עמו, כאשר הוא מוקף צבא של נאמנים והוא עשיר בכל? זהו מכיוון שדויד נותר תמיד ככלי ריק הממתין להופעת האלוהות בנפשו. הוא מוכן ומשתוקק תמיד. לכן תהילים, שירת דויד עדיין נכונה. הם נכתבו על ידי אדם שהיה נטול עצמי אל מול האלוהות, והאלוהות היא זו שמילאה אותו.