kobyאחד מן האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת החשמונאים והכיבוש ההלניסטי על ידי אלכסנדר מוקדון, הינו “תרגום השבעים”. תלמי השני 309-246 לפנ”הס (פילדלפוס) מזמין לאלכסנדריה שבעים ושתיים חכמים זקנים מישראל שיתרגמו את התורה מעברית ליוונית. על פי מקורות חיצוניים, כגון יוסף בן מתיתהו בספרו “קדמוניות היהודים” מסופר על אירוע זה במובן של אירוע חגגי ומשמח שתלמי השני כיבד מאוד את הנוכחים ונתן להם אירוח למופת, עם כבוד גדול ותנאים נוחים. הוא נתן חדר לכל חכם – והיה על כול חכם לכתוב את התרגום לבדו ללא ידיעה על אופן התרגום של שאר החברים. אך בכתבי חז”ל האירוע הזה הינו בעל אסון כבד ליהדות.
“מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה.” (מסכת סופרים חלק ז’)
“בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים” (מגילה ג’ ע”א)
אם כן ביהדות, מהלך התרגום נתפש כחורבן גדול . למעשה היה איום גדול מאחורי המהלך – באם התרגום לא יהיה זהה, אזי המתרגמים כולם יוצאו להורג, וכן דבר זה ייתפס כביזיון גדול ליהדות. אך כמו שאומר הכתוב, הקב”ה נתן בלב כל החכמים עצה אחת וכולם תרגמו באופן זהה ומדויק אחד לשני. דבר שנתפס כנס גדול בעיני האומות וכן כפליאה גדולה על גדלות החכמים ועל תורת ישראל. אך המהלך כולו נהפך לשלושה ימי חושך שירדו לעולם עקב התרגום ועקב המהלך בו התורה נהפכת לעוד ספר מספרי העולם. דבר הנוגד באופן גורף את תפיסת היסוד של אופייה של התורה- “הסתכל באורייתא וברא עלמה” – הבורא מסתכל בתורה ועל פיה בורא את העולם – כך שהתורה הינה תשתית לעולם כולו, דרך מאמריה, אותיותיה, התגים הטעמים והנקודות. ודבר זה אינו יכול להיתרגם כלל כפי עומקו וצורכו האמיתי והמדויק.
מצד שני של המטבע, היהדות הינה “אור לגויים ועם סגולה”. המילה “סגולה” הינה “רפואה”, דבר המסוגל לכך וכך. כך שעם ישראל ותורתו הינם תשובה למחלה שיש להבריא בעולם. אין זה מצביע על מקומם הנישא או על היותם מובחרים במין האנושי – אלא על היותם מביאים מרפא למצוקה הקיומית מחטא האדם הראשון (כפי שהתורה מספרת) ומבחינה זו יש חובה והכריח לתורה להיתרגם על מנת שלהפוך לעוד ממד להבראת העולם.
הדאלי למה, מנהיג הטיבטים הבודהיסטים הגולה מארצו , אומר תכופות כי אחת מסיבות לגלות שלו ושל עמו מארצם, באה להם עקב שלא היו זמינים לתיקונו של עולם: כיוון שתורתם הבודהיסטית מתכוונת לכל אדם ללא קשר למוצאו או מינו, הרי שהסתגרותם והתרחקותם מן העולם, והתחבאותם בגג העולם ללא תקשורת הראויה לתורה זו מנעה מהתורה את ייעודה להושיע את האנשים מעגל הסמסרה. וכך היה עליהם לגלות ממקומם וכך להפיץ את תורתם בעולם כולו. במידה מסוימת יש בדוגמה זו משהו גם בעבור היהדות, המלחמה של היוונים ביהודים הייתה כדי לאלץ את היהדות להגשים את תכליתה ואת יעודה, ולצאת לעולם ולפרסם את אמונת הייחוד ואת אחדותו של עולם ובוראו – ולא לשמור זאת לעצמה. כך שהאבל שירד לעולם היה לאור תוך שהלך לאיבוד באוטנטיות שלו ולעומת זאת פתיחתו לדיאלוג חשוב עם העולם כולו על שלל תרבויותיו. תרגום השבעים מתאפיין בהנגשת היהדות לכלל העולם. נראה מתוך מהלך זה כי היה על היהדות להנגיש עצמה לעולם ללא איבוד של איכות הזהות הפנימית שלה, ודבר זה מחייב גדלות רוח. מכאן – שהידברות, קשר, והעשרה הדדית נכונות ומקדמות יותר מן ההבדלות וההתנשאות. ומזווית אחרת לחלוטין, גם היהדות עצמה, בשלבים היסטוריים מאוחרים יותר, הועשרה מן האינטראקציה עם היוונים, ופילוסופים גדולים כגון אריסטו ואפלטון השפיעו עצומות על מחשבתו ואופן גישתו של רמב”ם ואנשי רוח אחרים ביהדות, כגון אברהם הכהן איררה – מקובל ממקובלי איטליה מן המאה ה17 תלמיד ר’ ישראל סרוק, תלמיד האר”י הקדוש, שבספריו – “בית אלהים” ו “שער השמיים“, מלמד על הספירות ועקרונות קבליים ומוכיח את טענותיו באמצעות אריסטו, אפלטון פיתגורס ושאר חכמי יוון.