טור שלישי – חוכמתו של שלמה המלך – poligonales ארכוביתיים

בקשת שלמה ומשאלת ליבו –

ט וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע……….. יב הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ (מלכים א’- ג’ – ט’ י”ב)

ואכן האלוהות משיבה אותו דבר.

ט וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב–כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. י וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. יא וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב. יב וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. יג וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים. יד וַיָּבֹאוּ, מִכָּל-הָעַמִּים, לִשְׁמֹעַ, אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה–מֵאֵת כָּל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-חָכְמָתוֹ. (מלכים א’- ה’- ט’ י”ד)

ומהי חוכמתו? שידע שפת כל לאום ואדם (70 הלשונות) וידע שפת כל חי בארץ ובשמיים , שידע כל שפת צומח וכן דומם. כך שחוכמתו הינה בידיעת השפה ויכולת תקשורת עם כל צורת קיום בטבע ובעולם. עיקר החכמה שלו נובעת מידיעת שפה ולשון, דבר שעולה בקנה אחד עם היות העולם נברא בדיבור. העולם כולו מדבר משהו שכן כך נברא. לכן החכמה היהודית כרוכה בדיבור ובאותיות והגייה של מילים או צלילים.

שלמה יכול היה לשמוע את מה האדם או כל צורת חיים אומרת, דרך אופני הדיבור והביטוי שלהם, שכן אופני הביטוי על שלל הגוונים שלהן, הינן צוהר לרובד העמוק ביותר של אותה צורת חיים. כל ביטוי של צורת חיים ואפילו ההופעה החיצונית שמבטאת את צורתו ומבנה גופו של צורת חיים כלשהי, הינה ביטוי מידי לרבדים העמוקים ביותר של אותה צורת חיים. ושלמה ידע את ההבחנה הזו. כאשר עיקר השימוש להבנה זו הייתה אצל שלמה באמצעות שפה, צליל, קול, ויברציה.

ומהיכן נובעת היכולת הזו שלו? היכולת המופלאה לדעת לחקור ולהבין דבר עד לעומקו ושורשו? נובע הדבר מליבו. שלמה מבקש ומקבל מאת האלוהות לב שומע ומבין. הוא לא מבקש יכולת השוואה כגון “גזירה שווא” – הגיון ששייך לטור רביעי, וכן הוא אינו מבקש שכל פעיל ואינטלקט המנסח נוסחאות (טור חמישי) . הוא מבקש את הלב. ליבו של אדם – שם שוכן הכול, שם יש את שער דרכו יכנס אדם וגם יצא, לנסתרות ולצפונות שיש לכל צורת חיים. לב פעיל יודע להרגיש, לב פעיל למציאות עם פתיחות מתבוננת. לב פעיל חש ויודע את אשר הוא חש, וכך באה התבונה. לב פעיל חווה קודם את אשר הוא בא במגע אתו, ותמיד משאיר מקום פתוח של שאלה, או של אי ידיעה. לב מרגיש אינו נסמך על מה שכבר חווה בעבר, ונמצא בחוויית הווה מתמדת. לב פעיל חש את המילה ויורד למהותו של דבר באופן מידי ואינטואיטיבי.

עיקר האדם זה ליבו – אך כדי שהלב יהפוך לממד פעיל באדם, על האדם ללמוד להרגיש נכונה. להרגיש נכונה, זה קשב שאינו שופט והמתבונן תמיד, החש ללא התניה מוקדמת, ומוכן להסתכן באי ידיעה ואי הבנה ועיבוד קרקע ידועה, על מנת שיחוש את מה שעתיד להתרחש ועומד ומתהווה, ונהפך לדבר חדש.

טור שלישי בעיקרו עוסק בלב האדם הגדוש והפוטנטי, המכיל תוכן רב ועצום שקשה מאוד לתמלול. לכן הטור מראה את מהלך הפריטה של התוכן הרב דרך הקבוצות צמחים השונות, כאשר שלמה וחוכמתו מתגלם בארכוביתיים – שם הלב נהפך למבין ויודע. כך ששלמה הינו המבשר לחוכמה שנהפכת לדרך בפני עצמה בטור רביעי וחמישי. הלב החשוף והגדוש מהווה את השער לנבואה ולגילוי האין סוף שבאדם. ולכן משה רבינו היה מגמגם, כיוון שלא ניתן לכווץ את האין סוף למילים. את מהלך הלב החשוף מתחילים הקקטוסים – שם הכאב גדול מנשוא עקב לב ללא מערכות הגנה נחוצות, לב בקקטוסים – מראה את נשמת האדם חשופה לאין כול, וזהו מצב בלתי נסבל בעליל. ולכן מתפתחת החכמה – שהיא דרך הגנה וביטוי עם הפרדה מסוימת מן המהות הבסיסית של האדם. כך שאותה מהות זוכה להגנה הנחוצה, באמצעות החוכמה. כמו כן החוכמה הינה התפתחות אשר מהווה את הכלים הנכונים מן הבחינה הקוגניטיבית לשלב מאוחר יותר של “אני” מאוזן אשר כלל החלקים באדם מקבלים את המקום הראוי. ללא הדחקה וללא ביטול הדדי, הנובע בדרך כלל מהתפתחות של חלקי נפש באופן חד צדדי, והתפתחות חד צדדית נובעת בדרך כלל מן הנטייה לגינוי של חלקי נפש מסוימים.

מעניינת ההשוואה כי בזמן שתרבויות טור שני כגון הודו, הרואה לנגד עיניה “כוחות על מיסטיים” המכונות “סידי”, כדבר שיש לחפוץ בו, וכך ה”גיבורים” בתרבות זו הינם אנשים מיתיים, אין זה כך בטור שלישי- טור היהדות – שעיקרו משתקף בלב חי נושם ופעיל שהופך את האדם להיות אדם, ושם דגש על אנושיותו. זוהי הסיבה המרכזית מדוע יש בתוך המקרא דגש על החולשות של הגיבורים ואף אחד מהם לא מורם כאל. כולם בני אנוש הסובלים מצדדים בעייתיים במבנה אישיותם. כגון יעקב המפחד, קינאת האחים ביוסף, גמגומו של משה, ועוד רבות. התנ”ך הינו הספר היחיד בעולם, אשר מציג את החולשות של גיבורי התרבות שלו, בשעה שבשאר כתבי בדת בעולם, הגיבורים נשאים על מעבר לחיים ונראים בדמויות אל, כגון “ישוע המשיח”. כך שהתנ”ך מראה את האדם באנושיותו ושם דגש עקרי על צד זה, וליבו של אדם זה המרכז ומשם מתרחשת האבולוציה האנושית.

בשלבי התפתחות מאוחרים יותר (סוף טור רביעי – או סוף בית שני) החכמים מכריזים כי ” חכם עדיף מנביא” – את המהלך הנבואה שמסתיים בהכרזה זו, מתחיל שלמה המלך, אך חוכמתו שלו שונה בהרבה מחוכמת התנאים של סוף בית שני. חוכמתו הינה חוכמת הלב, וחוכמתם הינה חוכמת הדעת וההיקש. ויש הבדלים גדולים בין השניים. וכן עצם האמירה של התנאים לקראת חורבן הבית השני כי חכם מועדף על הנביא, משקפת כי הנבואה הייתה חייה וקיימת בישראל גם בתקופה זו, ולא נגנזה כפי שטוענים בתלמוד. כך שהנבואה מעולם לא נגנזה או נעלמה – אלא עברה לאורך הדורות שינוי תפיסתי עקב כלים נפשיים שקיבלו פוטנטיות אחרת בכל דור.

(חוכמתו של שלמה מתבטאת בשלושת הספרים שמיוחסים לו במקרא – קהלת, שיר השירים ומשלי. בקהלת יש גדש על האדם המפקפק, בשיר השירים יש את צילה של הנבואה, אך במשלי יש את ביטוי חוכמת ליבו של שלמה – ועל זה ייחוד מאמר בפני עצמו)