טור שני – אספקטים תרבותיים – מצרים – חלק א’

בתחילת הטור יש צמחי שיח קטנים – כגון – סרפד וקנביס. מיד עם המשך הטור, יש עצים גדולים וחזקים בעלי שורשים חודרים ועמידים כגון – פיקוסים, עצי אגוז (אגוז לבן ואגוז מלך) והקבוצה שמסיימת את הטור- fagales -אשורניים, (אלון, בתולה אלבה, אשור). סדר הטור מראה על התחלה מהססת ולא בטוחה, הצמחים בתחילת הטור נושאים את הזיכרון מסוף טור ראשון (שמסתיים בידיעה ללא יכולת עשייה) והם כבר בעלי רצון, אך ללא ודאות ובהירות לגבי כיוון ההליכה. הטור מתחיל את הדרך עם ידיעה ברורה לגבי ה”צורך” להיות בתנועה ו”לזוז”. גם אם יש לתחילת הטור היסוס לגבי היכולת שלו לעמוד במשימה – הוא מבין שעליו לעשות. הטור השני מתאפיין ביציאה לחיים ולדרך, מהזווית המעשית של מה על האדם לעשות כדי להגשים או להיות. המהלך של טור שני, מאופיין בלזכות בכוחות הנדרשים כדי ללכת להיות. יש חזון, יש כיוון, אך בסיסי ולא מעודן, ככל שמתקדמת הדינמיקה של הטור, מתפתח יותר כוח ויכולת, כוח רצון ועשייה. ולכן רואים עצים חזקים וכבירים בסוף הטור, דבר שמראה את הכוח הנרכש בתהליך ובתוך הטור. הדבר הנרכש הוא בעיקר למען היכולת “לסחוב” את החיים על כתפיו. ולכן רואים אנשים אחראיים מאוד שלוקחים את החיים בארשת פנים חמורה ורצינית, אנשים שהם חלק מן המערכת ושניתן לתת להם משימות קשות עם הידיעה שהם יעמדו בהן. יכולת האחריות בטור זה, היא לא פרופורציונאלית. הסימבול המאפיין אותם הוא “אטלס” מן המיתולוגיה היוונית (הבאה – מבחינה היסטורית מתקופה זו) הנושא את העולם על כתפיו ואין לו אפשרות או מקום למנוחה ורפיון מן המשא הכבד. לכן אנו רואים תרבויות עצומות וחזקות, עתירות בידע ועשירות בהרבה מאוד תוכן מכל סוג.
בטור שני יש שני סוגי צמחים- חד פסיגי ודו פסיגי. וכן אנו רואים שתי סוגי תרבויות מן התקופה הזו, תרבויות שנותרו מאז ועד להיום, ותרבויות שנעלמו ולא הותירו מאחוריהן כלום מלבד ארכיאולוגיה. מהו עם כן ההבדל הבסיסי בין תרבות שנעלמה לאחת אחרת שנותרה עד להיום? לפני העיסוק עם שאלה זו, יש שלוש קבוצות של תרבויות מן התקופה של טור שני, המחולקת לפי אזורים גאוגרפיים בעולם.

1- מסופוטמיה – שומר אכד אשור ובבל

2- אפריקה, הנילוס –מצריים

3- המזרח הרחוק –הודו סין

כל התרבויות הללו הינן עצומות וניתן לדבר בהן ללא סוף, אך ההבדל המהותי ביניהן הינו בחזון ובמקור שאיבת הכוח שלהן. תרבות שראתה את עצמה כמרכז, ושהכל בעולם נועד רק למענה, לא שרדה- למשל תפיסת היסוד של המצריים את עצמם, נבעה מן הנילוס ומן השפע הזמין תמיד ללא קשר לעונות. הנילוס סיפק מים ומזון תמיד בכל עונות השנה, דבר שפיתח חוויית עושר תמידית – הנביא יחזקאל בא בביקורת קשה לאופייה של תרבות זו באומרו “לי יאורי ואני עשיתני” (יחזקאל כ”ט ג) כלומר “אני בראתי את עצמי”. תפיסת העצמי כמרכז שממנו הכול נובע ושהוא יוצר שפע תמידי. תפיסה זו הינה תפיסת קיום של החד פסיגי שחווה עצמו כמרכז, ושהעולם כולו נמצא כדי לשרת את צרכיו. בהופעה בה הוא (החד פסיגי) הכוכב הראשי וכול העולם הינו התפאורה בהצגה עצמית שלו. כך שמקור הכוח של מצרים היה דרך הנילוס, דבר שבא לידי ביטוי במשפחת ה”לופיים” arales צמחים חד פסיגיים, שגדלים בתוך לחות או מים. (בצמחים האלו יש את שאלת ניהול משק המים ולכן שאלות של גבולות ברובד הזהות הבסיסית וכן בעיות מטבוליות מבחינה גופנית, כמו שרואים ב amorphulus revriera arum-t caladium lemna minor) וכן משפחת הסופיים typhales הגדלים בתוך מקור מים. מקור מעניין שקשור לבריאת העולם על פי המצריים, שנימצא על ארון קבורה אומר כך “לאחר שנוצר , לא מצא אתום (האל הבורא) מקום לעמוד בו, והמאעת (הסדר הקוסמי) שימשה לו בסיס לבריאת כל היקום, הוא היה לבדו, וטרם פלט את שו וירק את תפנות (שני אלים בעלי כוח) לא היה לו עם מי לפעול, לכן הזדווג עם ידו הקמוצה וחיבק את צילו כחבק אישה. הוא שפך את זרעו אל תוך פיו והוליד את צאצאיו שו ותפנות, בעיטוש ויריקה” בתוך מקור זה, האל הבורא מפרה את עצמו וכך יוצר חיים. תפיסה של חד פסיגי. (אופן התפיסה של תרבות את האל הבורא, מלמד על אופן התפיסה העצמית שלהם) במקור נוסף: “לפני בריאת העולם הארץ עוד לא נוצרה, והאלים עוד לא נוצרו, היה הנון, מי החשיכה האיסופיים, בתוך מים, צץ כזרעון האל אתום” האל צץ מתוך מים אינסופיים, דבר המראה את חווית היסוד של המצריים בדבר שפע שאינו פוסק וזמין להם תמיד. מקור נוסף ומרתק שנימצא על פפירוס במערת קבורה, משקף את תפיסת החיים ומוות האדם. על פי המצריים יש לאדם את ה”אני” הנוכחי שלו ואת ה”אני הבא” שלו שהוא יחיה לאחר מותו, ויש אפשרות כבר בחייו בגופו לשוחח עם האני הבא שלו, כמו שהם שתי ישויות “ הדבר קשה מנשוא, הבא שלי מסרב לדבר עימי, אינני מגזים, הוא נטש אותי……אמר הבא שלי, האין אתה גבר? האינך בין החיים? מה לך מתלונן על חייך כאילו היית עשיר? ….אמרתי – לא אחדל מזה עד שנסכים כי לא תברח יותר…פתח הבא שלי ואמר –ליבי נשבר בקרבי בשומעי כי הוגה אתה על הקבורה, הקבורה אינה אלא דמעות וצער….הקשב לי טוב , טוב לו לאדם שיאזין, יחגוג, הפסק לדאוג!” במקור זה אנו רואים את הדיאלוג של האדם עם שני חלקים שלו, ושניהם בעלי מרכז כובד זהה, כך שלא בהכרח יש קשר בין האדם החי כעת ואיך יראו חייו לאחר מותו, כיוון שיש כבר ישות שחייה את המציאות הזו. תפיסה זו באה לידי ביטוי, בתחילת הטור בו עדיין אין יכולת זיהוי מלאה של האדם, באיזה מקום או ממד הוא נימצא “כאן או שם”. תחושת בלבול וחוסר מרכז אחיד באדם שיוצר חוויות מסטיות של תנועה בין גוף פיזי לגוף אסטראלי, חוויה שיש לקנביס סטיבה כרמדי הומאופתי.

התרבות המצרית מעניינת מאוד, ומכיוון שמשה רבנו היה צאצא תרבותי ישיר שלה, הוא גדל וינק את כול חינוכו הראשוני, בידע תרבות והשפעה, דרך בית המלוכה המצרי בו גדל, והיה לחרטום מומחה בגיל צעיר מאוד, וכן היהדות כלאום נולד מתוך מצרים. מצרים – לשון מיצרי אישה – שדרכה נולד משהו לעולם. כך שיש קשר מעניין בין מצרים העתיקה לראשית היהדות שנולדה מתוכה.