התנסות ראשונה – לֶךְ-לְךָ

התנסות ראשונה – לֶךְ-לְךָ

1- אדם בא לעולם כדי לעבור מסע, כברת דרך. מהי אותה הדרך, מהוא אותו המסע, זוהי נקודה המתבררת תוך כדי ההליכה בדרך, לכן נאמר לאברהם “אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”, כלומר – לתכלית שאיננה ידועה עדיין, לא בתחילת היציאה למסע .. רק בשלבים מאוחרים יותר תתברר סיבת ההליכה ותכליתה, וכן היעד שלה – לאן האדם אמור להגיע ומהו היעד..

ביציאה למסע יש הבטחה, ששם למקום אליו האדם מתכוון להגיע, שם יותר טוב מכאן, שם יש את מה שאין כאן.
האפשרות ששם ניתן למצוא את מה שאין כאן, הינו עקב חווית חסך עמוקה בהווה של האדם, במקומו העכשווי.
עכשיו קיים חסך, חסר המחייב את האדם לצאת ולחפש את מה שאין כאן, כאשר ההבטחה של המסע, התקווה מאחורי היציאה למסע הינה למצוא את אותו החסך והחסר במקום אחר ששם החסך ימצא את התשובה לחסרונו.
אותה ההבטחה אם כן, הופכת להיות מנוע, סיבה ומוטיבציה ליציאה למסע.

המסע אם כן תלוי רבות בעומק חווית החסך – כסיבה לאי השקט המחייב את היציאה למסע.
כל עוד הכל קיים, ואין חסך – או שאין באדם זיהוי לחסך, אין סיבה לצאת למסע שהוא עצמו אינו נוח, מאתגר וללא הידיעה המוחלטת שאכן המסע יביא את הפירות הרצויים מן ההליכה בדרך.
היציאה לדרך איננה הערובה להגשמה של אותו החסך היושב כסיבה ליציאה לדרך.
לכן יציאה אמתית לדרך היא כאשר לאדם אין באמת ברירה אלא לצאת לדרך, שכן כאן אין לו ולא כלום.

האיכות המתפתחת באדם עקב היציאה למסע ממקום זה, הינה ביכולת לראות חזון ועתיד טוב יותר.
היכולת להחזיק בחזון לאורך ההליכה בדרך, עד למקום שם החזון אינו עתידי יותר אלא חווית הווה מתמשכת.

2- רוב בני האדם אינם מעוניינים במסעות מסוג זה, כיוון שהדבר אינו נוח, והאדם עלול לאבד גם את הקצת שיש לו.
רוב בני האדם נמנעים מאי נוחות זו עקב הסכנה מן הלא ידוע, החרדה מאי הוודאות, גם כאשר הוודאות העכשווית מהווה סיבה לייסורים רבים, לפחות היא מוכרת וידועה.
אנשים רבים מעדיפים את הסבל הידוע מן הסכנה בשינוי שתוצאותיו אינן ידועות מראש.
רוב האנשים חיים בשימור מצבים קשים ובלתי נסבלים עקב הפחד משינוי והחשיפה לבלתי ידוע.

האיכות המתפתחת:
היציאה לדרך אם כן כרוכה בהתמודדות עם אי הוודאות, ובונה באדם את כוח האמונה כאיכות פעילה בנפש.
איכות האמונה הינה תכונה כמו כל שאר תכונות נפש האדם, והיא זו המתפתחת כאיכות דומיננטית עקב היציאה למסע.

3- היציאה למסע ב – לֶךְ-לְךָ, של אברהם, איננה בהכרח ממה שנאמר עד כה, אלא מעצם הקול שקרא לאברהם לצאת למסע וההליכה אחר הקול.
היציאה למסע ממקומו של אברהם הינה תוצאה ישירה של שמיעת הקול הקורא לו ללכת.
השמיעה עצמה הופכת לסיבת היציאה למסע.

האיכות המתפתחת מהליכה מסוג זה, הינה ביכולת מדוקדקת יותר ההולכת וגדלה, להקשיב ולשמוע ברמת דיוק גבוהה והולכת את הקול..
ההתנסות הראשונה של אברהם אם כן, הינה בשמיעת הקול ובתגובה לדבר שהוא שמע. להכוונה של מה שהקול דיבר ואמר לו.
הדיבור לאברהם מתחיל ממקום ששם הקול הדובר אליו, הינו חיצוני לו – “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם”..
ההתפתחות של שמיעת הקול הינה מן החוץ לפנים, בתחילה הקול חיצוני, בהמשך הוא פנימי.
“עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל-תּוֹכַחְתִּי” (חבקוק ב-א)
ההליכה עקב שמיעת הקול, בתחילתה היא עקב הקול כמוקד חיצוני לאדם.
בהמשכה אין לאן ללכת כיוון שמוקד הקול הוא פנימי ומחייב עצירה והמתנה – “וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי”.
מה ידבר בי, בתוכי.
ההליכה של אברהם אם כן, היא הכשרתו כנביא.

4- מה הקול אומר לאברהם? “לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ”.
שהתנאי להצליח במטרה וביעוד של המסע תלוי ביציאה מן הארץ, מן המולדת ומבית האב.
שמהם יש לצאת כדי להגיע לך, לעצמך, לתוך עצמך (לך לתוך עצמך)
לכן ההליכה והמסע של אברהם איננה חיצונית במחרב הגיאוגרפי, אלא לתוך חלל הנפש, שם ניתן לשמוע ביתר שאת ודיוק את הקול המדבר עליו.

האיכות המתפתחת עקב הליכה מסוג זה, הינה במפגש של האדם עם עצמו, בהיכרות העצמית, ביסודות הפנימיים ההופכים אותו לייחודי ולאינדיבידואל אמתי.
כמו כן – בכל מסע יש מקום ממנו יוצאים אל המסע, ומקום היציאה של אברהם זהו מקום שיש לעזוב ולא לחזור אליו, יש להתנקות ממנו והשיל אותו כיוון שמקום זה (ממנו הוא יוצא) מהווה חצץ והסתרה מן הקול המוביל את אברהם במסע.
אותו הקול מנחה אותו ממה יש להתנקות ואת מה יש לעזוב, והוא מציין שלוש סוגי השפעות החלות על האדם שהן מהוות מסיכה וחצץ בין האדם לעצמו, בין האדם ליכולתו לשמוע את הקול.
שלושת ההשפעות מהן יש לצאת ולהתנקות:
א- ארץ: המקום הגיאוגרפי וכיצד הוא מכתיב חותם על האדם (אזור המדברי, הררי, מיוער, מול הים וכו’)
ב- מולדת: התרבות שלתוכה האדם נולד.. ממה יש לצאת ולהתנקות (באשר היא)
ג- בית האב: התוכן המכונה “העברה בין דורית” שהיא במקרים רבים “אבן ירכיים על צווארו של אדם”.

5- סיכום ראשוני, של תחילת הדרך:
אין אדם שאינו במסע, מעצם טיבעם המשתנה של החיים, האדם במסע.
אך רוב בני האדם אינם חיים בתודעת מסע ומפחדים מעצם הקונספט של היציאה לדרך לא ידועה ולא סלולה שהיא דרכו של כל אדם באשר הוא.
רוב בני האדם חיים בהימנעות מן היציאה לדרך, ולכן החיים נעים בפסיעות חלקיות, קטנות, זהירות, עם תנועה שלעיתים נראית כמו פסיעה אחת קדימה ושתיים אחורה.
אחד ממאפייני היציאה למסע, הינה ההתמודדות של האדם במתח בן חיי קהילה (שיש לה אופי מסוים) לתהליך האישי האינדיווידואלי שהמסע הפרטי מכתיב לאדם.

האיכויות המתפתחות:
א- אומץ בהליכה ללא תמיכה של חיי קהילה.
ב- ביטחון בדרך שתוליך למקום הנכון.
ג- אמונה (שתוכיח את עצמה מאוחר יותר) במשאבים הפנימיים.
ד- יכולת לשתף ולצרף אנשים נוספים לדרך – ובכך לצור קהילה של “ההולכים בדרך”.
ה- הבנת יסוד כי ייתכן שהדרך לא תצלח, כאשר אין בדבר מלהרפות את ידיו של האדם.
ו- תחושת ריענון והתחדשות פנימית למרות שהיעד אינו ברור בסיומו ואולי אף ללא האפשרות לסיום.
ז- הבנה כי הדרך – משמעותה שינוי פנימי, והליכה שהיא פנימה של האדם לתוך עצמו, לגילוי נדבכי נפש חדשים שהם החלק היותר משמעותי של הדרך.
ח- יש בעולם דרכים רבות עד לאפשרות לבלבול. לעיתים ההליכה מתחילה ללא ידיעה ומתבררת במהלכה. סיפוריו הביוגרפיים של אברהם הם סימני הדרך שהוא הותיר מאחוריו לסוג הדרך של “עשרת הניסיונות של אברהם”.
ט- הנחישות והעיקשות לדבקות ההכרחית, כיוון שצפויים בדרך קשיים רבים ומסוגים רבים.
י- המוכנות להיות (לזמן מה) ללא ידיעה, ללא וודאות, ללא ביטחון בסיסי שהיה בעבר, והסתבר שאינו נכון.