כף רגל: שורשים
עקב: שורש מרכזי, נטיעה בעולם המעשה.
אצבעות כף הרגל: עיקרון ה”כיצד” של הנטיעה והשורש. כיצד האדם עושה את זה בפועל.
אצבעות כלפי מעלה: אדם לא מעשי, “רוחני”.
אצבעות כלפי מטה: דאגה – נטייה לדאוג.
בוהן עם בליטה בפרק המטה-טרסאלי: עקשנות יתר – אדם עיקש, לא יודע לשמוע דעה אחרת.
מחלות:
1- ציסטה על שם מורטון: אדם ללא שורש, תלוש, קרוע בין מקומות, “אני פה אך ליבי שם”.
2- דורבן: חוסר וודאות היכן השורש, חיים ללא שורש, תלישות וחרדה. בדרך כלל במעברים.
3- גאוט (שיגדון): תשומת הלב רק על שורש החומרי, ללא האספקטים הנוספים של החיים. מה שורש בא להגשים.
4- היכן מופיע הכאב: גב הרגל – תפיסת העולם סביב נושא השורש.
כף הרגל הנוגעת בקרקע – השורש המעשי עצמו.
מפרק הקרסול:
חיבור בין כף רגל (שורש) לשוק (המנוע לתנועה של כף הרגל)
נקעים חוזרים – התמהמהות, תנועה ללא וודאות, תנועה ללא יציבות.
גיד אכילס:
הגיד החזק בגוף, מחבר את שריר התאומים לעקב. המנוע ליצירת השורש.
נוקשות וקרע בגיד אכילס:
הרצון לזוז קדימה, חזק מיכולת הביסוס של התהליך (כף הרגל – שורש)
השוק – שריר התאומים:
המנוע המרכזי לתנועה קדימה. השריר מכיל את זיכרונות המאמצים לתנועה קדימה.
תופעה שכיחה:
כיווצים ספונטניים, בשינה בדרך כלל (קשור בדרך כלל לחיסרון מגנזיום)
מאמץ סיזיפי של הליכה שאין ממנה תוצאות, האדם הולך אך לא מגיע.
Tibia – פנימי, אישי. עיקרון העמידה, נחישות, ידיעה והבנה לאן, יכולת התגייסות למשימה.
Fibula – חיצוני. תמיכה חברתית. תמיכה בעמידה יציבה, קשר עם העולם בנושא ההליכה והכיוון שלו.
ברך:
תנועה קדימה, יוזמה, פריצת דרך, ראשוניות, הליכה ללא נודע, פחדים וחרדות ממשמעות ההליכה קדימה ומן ההתמודדויות מן ההליכה קדימה.
Patella – פיקת הברך: “חוד החנית” של כיוון ההליכה. האצבע המורה את כיוון ההליכה.
בעיות בפיקה מופיעות במצבים בהם הכיוון אינו ידוע, ויש חשש ופחדים מן ההליכה.
כאשר אדם הולך , אך ללא וודאות בכיוון ההליכה, הליכה מהססת.
הירך:
מרכז כוח, מרכז אנרגיה, חיוניות מינית וביטויה.
Femur:
עיקרון הזהות המינית והביטוי שלה.
מחלה נפוצה, בעיקר בנשים:
אוסטיאופורוזיס. ביטוי להדחקה של הזהות המינית, הביטוי האישי.
הדחקה של נשיות, הדחקה של הביטויים הנשיים.
ירך פנימית – שריר החייטים, אנרגיה מינית
ירך קדמית, שריר ארבע ראשי: מרכז האנרגיה להליכה, לכריזמה הזקוקה להביע חיוניות וכוח.
ירך אחורית, השריר הדו ראש biceps femoris – ההיסטוריה של האופן בו האדם השתמש בכוחות שיש לו.
התכווצויות ספונטניות אופייניות לשריר זה, בשינה (מגנזיום) או במהלך ערות. אינדיקציה למאמצים “על אנושיים” מן הזווית של האדם, לגבי שאלות עמידות בחיים והכוח שהעמידה מחייבת מן האדם.
ירך צדית: תפיסת עולם עקרונית לגבי השאלה, כמה, מתי והיכן להשקיע את כוחות הזמינים לאדם.
עצמות האגן:
עיקרון האנרגיה המינית (חיוניות יסוד) ממנה נובעת הזהות וביטויים המיניים.
אזור השומר ואוגר את ההתנסויות המיניות (מכל הסוגים – טראומטיים או חיוביים) לידה, חווית אנרגית יסוד, חווית חיים ראשונה.
עצם הזנב:
חיוניות יסוד, פי הטבעת, עיקרון הנשימה.
סקרום:
עצמות מאוחות, יוצרות מפרק עם האגן, ומחברות את האגן לחוט השדרה:
עיקרון התמיכה, חווית תמיכה, מה יוצר באדם תחושת תמיכה, ממה אדם מרגיש נתמך.
אם האדם יודע להיתמך.
אם אדם זקוק לתמיכה אך אינו יודע לבקש.
פתולוגיות של הסקרום מבטאות את הקושי לקבל תמיכה, את היעדרות התמיכה, את ההזדקקות לתמיכה אך חיסרון היכולת לייצר מצב בו האדם חש נתמך.
חמשת החוליות המותניות: הישרדות.
L5 – עיקרון היציאה לפעולה, ביחס לנושא ההישרדות, כיצד חווית ההישרדות יוצאת לפעולה מעשית המשיבה על החרדה ההישרדותית. מהי הטכניקה המעשית של נושא ההישרדות. מהם המעשים שהאדם עושה כתשובה לחרדה ההישרדותית.
L4 – עיקרון זכרי, דמות אבא: חיסרון דמות אב ואופן ההשפעה של חיסרון זה על תחושת ההישרדות.
L3 – עיקרון נקבי, דמות אם: כיצד חיסרון דמות אם השפיעה על תחושת ההישרדות.
L2 – עיקרון המשאבים והכישורים: מהם הכוחות וה”אנרגיות” שהאדם זקוק להם כדי לשרוד: כוחות גופניים, רגשיים, מנטאליים, כישורים חברתיים – קומוניקטיביים וכו’.
L1- עיקרון האסטרטגיה: מהי הגישה הבסיסית שהאדם מאמץ כדי להתמודד עם חרדת ההישרדות.
גישה התקפית, גישה נמנעת, גישה של מגננה, גישה המנסה להיראות “חזק” למרות החולשה הפנימית ועוד…
12 חוליות החזה:
החוליות המחוברות לצלעות, המייצרות את כלוב בית החזה, מחוברות בקדמת החזה לסטרנום, עצם החזה.
12 החוליות מהוות 12 אספקטים של חווית ה”אני”, של היסודות מהם חווית ה”אני” בנויה.
הדרך להבנה של אותם האספקטים, הינה על פי האיבר הפנימי המעוצבב מן החוליה.
לכן דרך החוליות קיים קשר בין עצם – עיקרון, עצבים –הרכב, איברים פנימיים – מרכזים לנושאים קונקרטיים.
T12 – עיקרון ההגנה העצמית דרך ההתבררות של מה ייכנס ומה ייחדה.
T11 – עיקרון ההולדה, היכולת להוליד, ליצור – יצירה ברמה גובהה.
אספקט נוסף: היכולת של האדם לייצר לעצמו את התנאים והאקלים שהוא זקוק להם, המתאימים לאופייה של ייחודיותו.
T10 – עיקרון ה”יש מאין”. היכולת לקחת מאט וממנו לעשות הרבה. היכולת ליצור את התנאים והאקלים ההכרחיים לקיומו של האדם, לייצר אותם יש מאין.
T9 – עיקרון חציית הגבולות, פריצת הגבולות ויצירת יכולות שאינן טבעיות לאדם. היכולת לצעוד את ה “extra mile”
T8 – עיקרון הבנייה של האדם את עצמו דרך התנסויות החיים.
כיצד התנסויות מוסיפות לאדם קומות נוספות במבנה הכללי שכבר קיים לו (דרך התנסויות)
T7 – עיקרון העונג וההנאה – כיצד אדם מוצא טעם בדברים שהוא עוסק עימם – טעם החיים.
T6 – עיקרון העיבוד של נושאים, חוויות, יכולת ההמרה והתמרה של כל דבר לשפה הפנימית של האדם.
T5 – עיקרון העיסוק והעיבוד של רגש נגטיבי. יכולת להתמודדות עם ממצבים או רגשות קשים ונגטיביים (מאבקים, קונפליקטים וכו’)
T4 – עיקרון התנועה: השמירה של האדם על זהותו בתוך מציאות משתנה, אופן התנועה של האדם בתוך המציאות המשתנה.
T3 – עיקרון ההגנה העצמית, שמירה על גבולות – דבר שידוע לאדם, אם קיימת בו תחושת “עצמי” מגובשת שהיא נותנת לאדם את הידיעה והפרמטרים על מה יש להגן – ומפני מה יש להגן.
מערכת ההגנה אם כן, תלויה בדרגת הידיעה העצמית.
T2 – עיקרון ה”לב” – מקום משכן הנשמה. ידיעת ה”עצמי”.
T1 – עיקרון הביטוי של האדם את עצמו: קומוניקציה מילולית, ומעשית (מעשים המבטאים את ה”עצמי”)
7 החוליות הצוואריות, עוסקות בקומוניקציה, בהיסטוריה של מימד הקומוניקציה, בחיבור הראש (מושב הרכב – מוח) לגוף, ובנושא האחריות הקשור לפלג גוף עליון:
C7 – עיקרון הקומוניקציה המילולית, היחסים עם האחר, האחריות של האדם ביחסים עם החברה, ביטוי של יחסים ואחריות במובן המעשי.
סינכרוניזציה קומוניקטיבית של האדם מול העולם.
C6 – עיקרון הנשיאה והאחריות, היכולת של האדם לשאת: את עצמו, סביבתו, משפחתו וכו’.
C5 – עיקרון ה”קול”: קולו של האדם זהו הביטוי העמוק ביותר שלו. כיצד קולו נשמע.
C4 – עיקרון קומוניקציה של התנסות ישירה בדבר.
יכולת לבטא התנסות אישית מול אדם אחר והסינכרוניזציה של חוויה אישית עם חווית אדם נוסף.
C3 – עיקרון סיפוק והנאה שיש בקשר ותקשורת עם העולם הסובב. הנאה כגורם מזין. הנאה מעצם התהליך הקומוניקטיבי. האם תהליך יצירת הקשר עם העולם הסובב מביאה עימה עונג או סבל.
C2 – עיקרון התפיסה הישירה של המציאות והיכולת לתמלל את הדבר למילים המדויקות.
האם היכולת המילולית מסוגת לתאר נאמנה את ההתנסות.
C1- אטלס: עיקרון הנשיאה: החוליה הראשונה, היא חיבור גולגולת לגוף. יכולת של גישור, חיבור ונשיאה. יצירת קשר בין עולמות מנוגדים. יכולת להתמרה והבנה של שפות שונות והתרגום שלהן מאחת לשנייה.
צלעות: עניינן חיבור בין ההיסטוריה (גב) לעתיד (חזה)
כל צלע עם איכות ייחודית לה, הקשור ישירות לחוליה ממנה היא יוצאת (כפי שתואר למעלה על חוליות החזה)
הצלעות אף הן ביטוי ל12 האספקטים מהם בנוי ה”אני” – עם קשר ישיר לחוליה ממנה הצלע יוצאת, והאיבר הפנימי המעוצבב מן החוליה.
לכן כל צלע מהווה סיכום של 4 יסודות שונים החוברים ליחידה אחת דרך כל צלע:
1- חוליה ( העיקרון שהחוליה מרכזת בתוכה – כפי שנאמר למעלה)
2- מערכת העצבים: מהו האיבר המעוצבב דרכה – מערכת העצבים הקשורה למוח (רכב(
3- האיבר הפנימי עצמו.
4- הצלע – שהיא המהווה סיכום לדבר עם משמעות קונקרטית לכל אחת מן הצלעות.
לכל צלע שלושה חלקים:
1- אחורי: יציאה מפרקית מן החוליה. היסטוריה. היסטוריה הייחודית לצלע ולחוליה.
2- גוף הצלע, מרכז הצלע – בצידי הגוף: עיקר משמעותה קיים בחלק זה. לכל צלע תוכן ומשמעות הנקבעים על פי החוליה שאליה היא מחוברת.
דבר הנלמד על פי העצבוב של האיבר הפנימי ביחס לחוליה ממנה יוצא העצבוב.
3- הצד הקדמי של הצלע, החיבור לעצם בית החזה: כיצד נושא הצלע פוגש את העולם, כיצד אותה איכות מתבטאת בעולם באופן המעשי, וכיצד איכות זו שזורה בחוויית ה”אני” של האדם. מהי מיקומה וחשיבותה של איכות הצלע במכלול ה”אני”.
עצם בית החזה (sternum) עיקרון החזות, התדמית, ההופעה וההצגה של האדם את עצמו לעולם.
כיצד האדם היה רוצה שיראו אותו.
עצם בית החזה מחלוקת לשלושה חלקים:
1- Manubrium, החלק העליון:
תפיסת עולם. מהי הגישה של האדם על הנושא של “כיצד להיראות העולם”
האסטרטגיה של “כיצד להיראות”:
ישירה, תוקפנית, עקיפה, מהססת, נסוגה, לא נוכחת, נמנעת ועוד…
2- sternal angle of Louis: שם המפרק של החיבור של החלק העליון על גוף העצם החלק המרכזי.
מפרק עם צלע שנייה, הצלע ממנה מעוצבב הלב. זהו מפרק שנוטה לדלקות עם כאבים מקומיים, עקב הקונפליקט כיצד האדם היה רוצה שיראו אותו בעולם, לבין הצד המעשי של נושא זה (קונפליקט סביב נושא התדמית)
3- גוף הסטרנום:
החזות, ההופעה האישית בעולם, כיצד האדם מציג את ה”אני” שלו. מהו האופן שבו האדם חושב על כיצד הוא נתפס בעיני האחר.
כיצד האדם מגיש את עצמו לעולם – מהי החוויה של האדם מן המפגש עם העולם עקב האופן בו הוא מגיש את עצמו לעולם.
עצם זו מחוברת לרוב הצלעות – דרך רקמת סחוס.
יש במקום זה כאבים מסוגים רבים, בחיבור בין הסחוס (הרמוניה) לעצם החזה (עיקרון)
מיקום הכאב ואיכותו מלמדים על ה”דרמה” של נושא המפגש של ה”אני” עם העולם. ומהם אזורי התורפה באדם הזקוקים לתשומת לב, דבר הנלמד לפי מיקום הכאב המקומי באחד מן הפרקים של הסטרנום עם הסחוס.
4- Xiphoid process:
הקצה תחתון של הסטרנום: המקום ששומר את הצטברות הרגשית של נושא נראות ה”אני” בעולם (עלבונות, כעסים, תסכולים על אי הצלחה או על פערים בין רצונו של האדם למציאות)
הגולגולת:
מקום מושבו של הרכב, משכן המחשבות.
מבנה הגולגולת מלמד על הנטיות המולדות של איכויות קוגניטיביות, אינטלקטואליות, יכולת לימודית, זיכרון, ריכוז וכו’.
כתפיים:
נשיאה, אחריות.
עצם השכם scapula:
ההיסטוריה של נושא ההחזקה, הנשיאה והאחריות.
עצם הבריח clavicula: החזות, כיצד האדם היה רוצה שיכירו את יכולותיו כאחד שלוקח אחריות.
הקומוניקציה של תכני האחריות מול העולם החיצוני.
acromnion process (שיא הכתף) – עצם שמחזיקה את עיקר נושא האחריות.
תופעה שכיחה: frozen shoulder – כתף קפואה:
הדבר שקפא זוהי חווית האחריות ומשמעותה עבור האדם. בדרך כלל קיימת טראומה במקום הקיפאון. קיפאון משמעותו – עצירה, שוק וטראומה ליכולת הנשיאה של האדם.
קיפאון אם כן, משמעותו: עצירה של תנועת החיים, עקב טראומה.
ימין – זכרי, מעשי, קונקרטי.
שמאל – נקבי, רגשי, מכיל – החוויה הרגשית של נושא האחריות.
עצם הזרוע – humerus:
הביטוי הראשוני של בית החזה (מקום מושבו של ה”אני”)
עיקרון הקירוב והריחוק מן הלב. דבר המתבטא דרך שני השרירים המרכזיים בזרוע:
הדו ראשי – המקרב.
התלת הראשי – המרחיק.
שרירים אלו אוגרים ושומרים את זיכרונות האירועים של ניסיונות האדם לקרב אדם אחר לליבו או להרחיק אנשים מליבו.
מפרק המרפק:
עיקרון היצירה של המרחב הטריטוריאלי של האדם, מה עבור האדם היא הטריטוריה שלו.
תופעה שכיחה:
Tennis elbow: אתגר ביצירת חלל טריטוריאלי.
לרוב פעולה אקטיבית זו מחייבת מן האדם גישה אסרטיבית אולי אף אגרסיבית, דבר שעשוי להוות קושי ומכשול לאנשים רבים.
בעיקר כאשר נושא החלל הטריטוריאלי אינו קשור למקומות שם קיים מאבק ידוע כגון קריירה, מקום עבודה או בכל מקום שם יש אטמוספרה תחרותית או הישגית. אלא דווקא ביחסים אינטימיים או ביחסים אנושיים בכלל, שם על האדם להציב גבול עם חלל טריטוריאלי, באופן עדין ומאוזן ולא בהכרח נוקשה או אגרסיבי.
Radius – ulna, עצמות האמה: שני צדדי העשייה.
מנוע העשייה, עיקרון המסוגלות לעשות, להוציא נושאים מן הכוח לפועל.
Redius – אקטיבי, זכרי, מעשי, בולט, ענייני – בעשייה
Ulna- פסיבי, רגשי, נשי, עגול, נושם, נוכח – בעשייה
פרק כף היד:
ההגשמה של הפרטים מהם החיים בנויים. העיסוק עם הפרטים הקטנים, הדורשים תשומת לב ודיוק.
שורש לנושא העשייה וההגשמה של נושאים רבים בעולם המעשה.
תופעה שכיחה:
כיסת גנגליון – לרוב על הצד החיצוני של שורש פרק כף היד.
צד חיצוני – עיסוק עם החיים, הגישה, תפיסת העולם של האדם ביחס לנושא העשייה.
צד פנימי של שורש כף היד – האופן בו האדם מרגיש את נושא העשייה, כיצד נושא העשייה פוגש אותו רגשית.
משמעות התופעה: התנתקות רגשית ממוקדי ההתמודדות המייצרים לאדם עגמת נפש.
תהליך ארוך בדרך כלל, של הצטברות עגמת נפש עקב מגמה ורצון להגשמה בנושאים קונקרטיים, שלא עלו בקנה אחד עם הכוונה והרצון של האדם.
בדרך כלל אנשים אלו, פרקטיים, מעשיים, שרוצים לראות תוצאות מיידיות לרצונם.
אנשים ארציים, לעיתים בוטים, הזקוקים לראות כיצד היוזמות שלהם הופכות למציאות.
תופעה זו מבטאת את הקושי להגשמה, את עגמת הנפש המצטברת, עד לרמה של העדפה להתנתק רגשית מן הנושאים החשובים לאותו האדם. וכן, נוקשות יתר וקושי בשיתוף עם האחר.
phalangeal bone – עצמות המסרק, ועצמות האצבעות (גלילים): הצורך לדיוק בפרטים.
עיקרון הפרטים הקטנים מהם החיים בנויים.
תשומת לב מדויקת, רמת דיוק בין הכוונה והרצון לאופן בו הדברים נעשים.
תופעה שכיחה:
ראומטיזם, דלקות פרקים המביאות לידי דפורמציות, מעורבות של כמה מרכיבים במחלה זו:
1- מחלה אוטואימונית (הרצון לא להיות יותר – תקיפה עצמית, הרס עצמי)
2- דלקת – ביטוי למאבק ולקונפליקט בין הרצון של האדם לאופן בו הרצון מוגשם (ההגשמה סותרת את מגמת הרצון)
3- נוקשות – ביטוי לנוקשות הרגשית של האדם, תפיסת עולם חד ממדית.
4- שינוי מבני של הפרק – דפורמציות: הנושאים החשובים לאדם לא מצליחים להתממש.
מאבקים תמידיים – שאינם מועילים ולא מהם תוצאות – כאשר התוצאות הפוכות מן הרצון.
5- הפרק החולה (כואב, מודלק, נפוח או ששינה את צורתו הטבעית) וכן האצבע החולה. מלמדים היכן בנפש האדם קיים הקושי.
כל פרק עם משמעות שונה בתהליך ההגשמה, וכן לכל אצבע משמעות רגשית ומחשבתית עם תוכן ייחודי.
האם תיקון הבעיה האורטופדית מתקן את ההשלכות הספציפית.ולהפך_האם תיקון הבעיה המתאימה מתקנת את הבעיה האורטופדית?. מאמר מאד מעניין ומלמד על על הקשר בין גוף לנפש.
הי יפה, תודה לתגובה – אנחנו יוצאים מתוך הגישה והתפיסה שהנפש קדמה לגוף