“אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים” (בראשית ג-טז)
נראה כי עצב זהו הרגש אולי המוכר ביותר, הנפוץ ביותר על פני האדמה. יהיה קשה למצוא אדם שמעולם לא חווה עצב. זהו הרגש אולי הבסיסי ביותר.
מדוע?
עצב הינו תגובה לאובדן של דבר מה יקר לאדם. הדבר היה וכעת איננו. העצב הינו רגש האבלות על היעדרו של אותו הדבר שהיה.
עצב הינו סוג של השלמה. בהופעת העצב האדם כמו שהחל את התהליך ההשלמה עם מציאות שונה, ללא אותו הדבר היקר שהיה וכעת איננו.
עוד נראה כי האדם נולד מתוך העצב (כפי שמעיד הפסוק) והעצבות של האדם אף עמוקה עוד יותר מעיצבונה של האם היולדת, כיוון שמקומו שלו אבד, שורשו הפך גנוז, המיתר קיומי העמוק הפך למכוסה ולנסתר, ואדם כמו ונזרק לאוקיינוס הגדול, וכעת עליו למצוא את הנתיב לבדו למקום שממנו בא ושאותו איבד, והרי הדבר הוא נס.
אך תחילתו של המסע של כל אדם, מתחיל מן העצב על הדבר שהיה טבעי, שהיה שלו וכעת איננו יותר, הדבר אבד והאדם כעת נטוש, לבדו, מוכח להיאבק למצוא את דרכו חזרה למקורותיו.
נראה כי בשורש העניין, כל עצב מכל סוגי העצב וסיבותיו השונות, לבסוף נוגע בשורש קיומי זה.
גם ילד קטן המייבב על צעצוע שאבד לו והוא אפוף מעצב, עצבותו נובעת משורש זה. וכן אישה המתאבלת על מותו של בן זוגה, עיצבונה לבסוף מנגן את שיר האובדן של הבית שאבד, וכן אדם שאיבד רכוש גדול וכעת נותר ללא קורת גג והוא כולו עצב, לבסוף זהו עצב הנוגע באובדן המקום הראשוני.
עצב הוא מסימני הגלות, גלות האדם ממקומו הראשוני.
לכן נראה כי טבעי הוא שעצבות תהייה חלק טבעי ממארג הרגשות של כל אדם. באופן כמעט אורגני.
סוגי העצב:
1- עצב ללא סיבה, עננה של עצב עוטפת את האדם, ואין הוא יכול לעמוד על טיב העצב, על מוצאו, על סיבתו… העצב קיים שם, ללא קשר למציאות החיצונית.
זהו העצב העמוק ביותר, אותו העצב הקיומי שיש לאנשים רבים הנולדים עימו, והוא הופך להיות חלק ממבנה האישיות שלהם. אלא עם כן, האדם יתעורר למסע אותו הוא מוכח לעבור, ואז אותו העצב עשוי להוות תשתית המזכירה לאדם את אשר אבד, ואת אשר הוא מבקש למצוא.
2- עצב לפני מחזור, או בסיומו של מחזור בנשים, תופעה שכיחה ביותר.
זהו עצב של פוטנציאל חיים שמבקש את מימשו, דרך האפשרות ללדת. דבר המגשים את פוטנציאל החיים. עצב סביב המחזור מלמד על הקשר של האישה ל”רחם” במובן הקיומי של הגשמת חלק מן ההוויה הנשית הכרוכה בנשיאת חיים הגדלים בתוכה.
3- עצב לאור שינויים דיאטטיים.
זהו עצב המופיע עקב שינויים ביוכימיים של דפוסי התנהגות בסגנון האכילה.
לסגנון האכילה יש מרכיבים רגשיים מובהקים, אותם האכילה מפצה או מזינה, וכאשר דפוסי האכילה משתנים, האדם נחשף לעצב עמוק שהוא תוצר של רגשות שהיו עד כה כלואים במערכת עקב הפיצוי של סגנון האכילה.
דבר זה נפוץ ביותר בקרב אנשים הנגמלים מהרגלי תזונה קלוקלים או אלו שמתנסים בצומות לאורך זמן וכן כל אותם האנשים העוברים תהליכי גמילה מאלכוהול, סיגריות, סמים ושאר הרגלי הצריכה.
העצב שמתעורר באדם לאור שינויים ביוכימיים אלו, הינו רב גווני ביותר. יש בו צד של אבלות על החומר החסר שעד כה היה לחומר מפצה, וכן העצב מסוג זה אף מלמד על ההשלמה של האדם עם “חיסרון הברירה” שיש בידו ועליו כעת להיאבק, וכן על העצב הבסיסי שקיים שם עמוק שהוא זה שהיה היסוד שהביא להתמכרויות שונות שתכליתן היה להשכיח את הכאב.
4- עצב עם ביוריתמוס קבוע, כגון:
עצב כל יום בשעות בין הערביים, עצב בכל מוצאי שבת, עצב כל בקר כאשר האדם קם משנתו, עצב בעונה כמו בסתיו, וכו’.
עצב מחזורי בזמן קבוע מלמד על איכות “נשמה” שיש באדם, המגיבה לזמנים המתחלפים ביממה, בשבוע או בשנה (עצבות של סתיו) מלמדים על איכות קיום עמוקה, הפעילה באדם ומגיבה לזמנים המשתנים.
מה בין הזמנים המשתנים להיותם מעוררים באדם עצבות?
הזמנים נעים במעגל השווא בדיוק רב למעגל החיים של לידה ומוות.
דמדומי הערב לקראת הלילה, מסכמים את ה”חיים” שהיו לקראת ה”מוות” הקרב של השינה בלילה.
לעצבות של מוצאי השבת, יש שתי אפשרויות, האחת על השבוע המתחיל והאתגרים שהוא מביא עימו, ועל המנוחה שנלקחה וכעת על האדם לאגור מחדש כוחות שאין לו.
ואפשרות שנייה – עצבות של מוצאי שבת הינה העצבות על החיסרון העמוק של האובדן היסודי ביותר של האדם, האובדן של עושר החיים השייך ל”נשמה” שבשבת הופך למוחשי וממלא.
וכן העצבות של הסתיו, זהה לעצבות היום ולילה, שם מהלך השנה מגיע לסיכומו, והחיים הולכים ונכנסים פנימה, בדיוק כמו מהלך העונות בשנה הזהה ל”עונות החיים”: האביב שהוא הילדות, והקיץ שהוא הבשלות והבגרות, והסתיו שהוא גיל זקנה ראשוני, והחורף שהוא סוג של מוות המכין את האדם ללידה חדשה.
5- עצבות שעולה באדם בעקבות אירוע הכרוך באובדן של דבר מה.
דבר זה נכון לכל דבר שהיה קרוב לליבו של אדם ואבד לו, האובדן בהכרח בא עם עצב.
ואין לדבר משמעות על סוג הדבר שאבד, נושא זה מאוד יחסי ומאוד אישי. יש שחפץ הנושא עימו זיכרון מימים קדומים – אשר אבד, ויוביל לתחושת אובדן ועצבות עמוקה, ויש שאובדן כסף רכוש ומעמד מובילו לאובדן ועצבות עמוקה, או שאבדן של אדם קרוב יוביל לעצב עמוק.
עיקר העניין הוא שאובדן של דבר מה שהיה חלק מן הזהות של האדם, נלקח או אבד או הלך לעולמו, אז מרקם תחושת ה”אני” של האדם נשתנה ונחשפת למציאות החיסרון ומה מעומד מאחוריה. (על כך במאמר נפרד)