לאלו ההולכים בדרך – פרישות

טהרה מביאה לידי פרישות:
טהרה במקורה היא מולדת, אדם נולד טהור ו”מתלכלך” כאשר גדל. לכלוך שהוא תוצאה של העולם והתרבות כפי שהיא נראית היום. את המקום המולד הטהור שבאדם, קשה ביותר לזהם. ניתן בהחלט להעלימו, כמו שלא יהיה אקטיבי יותר, כמו שלא היה קיים. אך אלו הם רק ציפויים על היסוד המולד הטהור באיכותו הבסיסית.

לנושא זה יש צד תרפאותי עמוק ביותר, כיוון שמצוקות נפשיות, פצעים וטראומות נפשיות, אינן יכולות להגיע עד למקום הטהור. הן חיצוניות לאיכות המולדת. אותה איכות מולדת אינה מקבלת זיהום. היא קדמה לכל סוגי המפגעים של החיים בעולם כמו שהוא היום.
לכן כאשר אדם חוזר לנקודה זו, לאיכות המולדת הטהורה שלו, הרי אז כל סוגי המצוקות שנצטברו סביב אותה איכות טהורה, מתוך יחסי גומלין עם הסביבה, מתאפסות, ומפסיקות להתקיים, ומאבדות את כוחן על האדם.

דוגמא:
ילד שנולד לתוך משפחה עם אבא אלים במיוחד, הפך להיות אלים בעצמו. בכך הוא בנה לעצמו זהות של אדם אלים, עם הזיכרון הקשה של הבית שבו גדל. דבר זה מלווה אותו כל חייו ומייצר לו מערכות יחסים לאור האלימות והבוטות שחווה, שנהפכו לחלק אקטיבי באישיות שלו.
אדם זה ידע והבין את מצבו, ויזם לעצמו סוגים שונים של תרפיות. אך אותה האלימות הייתה והפכה לחלק ממנו ומן האישיות שלו, ולא עלה בידי סוגי התרפיות השונות לרפא את המצוקה .
כך היה עד לנקודה ששם הוא עבר תאונת דרכים שבה כמעט ונהרג. תאונה שזיעזע אותו עמוקות. שם הוא חש מחדש פעם נוספת, את הטהרה של איכות הנפש שלו שאינה “התלכלכה” מן הבית בו גדל. הוא חווה את עצמו מחדש וראה את הפער בין מה שחווה כילד למקום שקיים בו שקדם לפגיעה. מקום בו הבית שגדל לא פגע ולא עיוות בכאב.
תחושת הטהרה וידיעת המקום שקדם לפגיעה, הביאה עימה תהליך רפוי עמוק ויסודי שהובילו לשינויי גישה ותפיסת עולם. אלו הובילו לשינוי עמוק ביותר בכל יחסי הגומלין שלו עם העולם, שהכיר אותו באופן הקודם האלים.
החזרה לטוהר הילדות, מביאה עימה תהליך ריפוי עמוק ויסודי.

יש אנשים שמקום זה בא בהבלחות קלות בימי חייהם ויש שמקום זה נפתח להם באחת לאור חוויה מזעזעת הגורמת לניתוק זמני של תוצאות החיים והשפעתם על המקום הטהור.
בכל המקרים, כאשר אדם חוזר לטוהר הילדות, המגע עם איכות יסודית זו הינה בעלת אופי טרנספורמטיבי. כך שהאדם לא יחזור להיות מה שהיה קודם, ולו במעט.

אדם אשר ביסס את עצמו באיכות הטהורה בנפשו (האיכות המולדת) הוא אדם שעבר שינוי מרחיק לכת.
אדם זה הופך לפרוש, לאחד שפרש מן העולם.
לא ניתן להללו ולא ניתן להשפילו.
לא ניתן לשחד אותו במנעמי העולם, ולא ניתן לגרום לו סבל בהיעדרם.
אין לו חפץ בעולם זה, ובכל מה יש לעולם להציע.
הוא אינו זר לעולם, ואינו מתנכר לו, אך אינו שייך יותר לתכונה של עולם זה.
יש בו אדישות לכל מעללי החומר, אין בו התמכרות או תאווה.
הוא נהנה מן האוכל, אך אינו מתאווה אליו.
הוא שמח להנאות הגוף, אך אין בו כמיהה או רדיפה אחריהם.
קיימת בו מודעות מלאה להיותו בן חלוף, ולהיות העולם בן חלוף, לכן אין הוא מכריח דבר.
קיים בו ביטחון מלא לכל מה שהוא “לא” שייך אליו, דבר המחדד בו היטב את המקום אליו הוא שייך.
אין בו התכחשות לקיים, אלא קבלה מלאה.
הוא אינו נשען על הקיים, וכאשר הקיים כבר אינו קיים, הוא מתבונן בתהליך ההתחלפות בשיווין נפש מלא.

כאשר האדם מתגבש במקומו של הפרוש, הדבר מביא עימו ידיעה מלאה על מקורה של נפש אדם, מקור המשאבים והכוח. מקור שאינו שייך לגוף ואינו תלוי בחומר.

הפרוש פרש מן החיים, מן העולם, וכמו ומת לעולם, כמו שלא שייך יותר לדינאמיקה של העולם. בינו לבין העולם אין יותר קשרים. הם רק לצורכי קיום ותקשורת. ולא לצורכי מה שכביכול עשוי הוא להרוויח מהם.
הפרישות מן העולם הינה תהליך טבעי לאדם שבזהותו חזר להיות נטוע באיכות הטהורה המולדת.
הפרוש אינו מושך אליו את האנטי תזה כמו במקומו של הטהור.
לפרוש אין יותר “מלחמות” עם העולם, הוא חי במקביל לתנועתו של העולם, ולרוב אינו מתערב, וגם לא מערבב.
אלא אם כן, הוא נקרא לקדם ולעשות דבר בעולם הזהה לאיכותו והמבקש את עזרתו.

פרישות שאינה נכונה:
בתהליך ההתפתחות לקראת ההגעה לשלב הטהרה, קיימת האפשרות שאדם יסתגר עמוק בתוך עצמו, בביתו, לאור האנטי תזה שהוא מהווה לעולם, ולאור סוג האש שהוא מושך אליו. אז בדידותו מתהדקת סביבו, והוא הופך לפרוש ולנזיר בטרם עת, הוא נדחף ונאלץ להיות כך לפני שנבנתה בתוכו היכולת לחיות כפרוש.
הוא מתנתק מקשרים אנושיים למרות שהוא זקוק להם, הוא הופך לדוקרני, חד, סרקסטי, המרחיקים אנשים ממנו, למרות שהוא זקוק לחום ולטיפה.
כך הוא הולך ומתנתק והופך במרוצת הזמן לביקורתי, לקר רגשית ולמנותק מן הסביבה.
כלפי העולם הוא עלול להיראות כפרוש, וכן יש אשר אדם זה כך יחוש לגבי עצמו – שהוא פרש, הפך לנזיר, למתבודד.
אך זוהי פרישות הנובעת מן כאב הצורב של שלב שלא הושלם, ולא ניבנה למקומו הרצוי, ולכן הבשיל לא באופן הנכון.
אדם זה הולך וקמל לאטו, כמו מתייבש, לאור הצורך העמוק של חום ואהבה כגורם מזין, שאינו זמין לו, עקב ההתקשחות כלפי העולם.
הוא עשוי להיראות כמו נזיר בעל גוון מיוחד. אך מראה זה, סוג כריזמה זו, נובעים מן הקושי והכאב של תהליך שלא הגיע ליעדו, אלא נותר במלחמה מול האנטי תזה שמציב לו העולם.

פרישות נכונה:
אדם שפרש מן העולם, יש על פניו חיוך כמעט תמידי. לא חיוך של לעג. אלא של הבנה, קבלה והשלמה עמוקה את העולם על כל פגמיו. אין בו וויכוח עם הקיים. אין בו אף מחאה על הפגמים אשר סביבו. הוא אינו שייך יותר לממד זה. הוא פרש, עד למקום שזהותו אינה נשענת יותר על ערכי העולם הזה.
פרישה זו מן העולם, הופכת אדם זה, לאחד המבין את העולם, היודע את מהלך העולם ומכיר את מגמותיו. זהו אדם אמין במיוחד, שניתן להפקיד בידיו את העולם בבטחה.
זהותו מגובשת סביב הידיעה של מקורותיו. סביב היסוד הנפשי שאינו כלה, ולא ניתן להכחידו.
סביב היסוד שעולם החומר מהווה לבוש עליו.
ככל שהפרוש מעמיק את טהרת פרישותו, הוא הולך ומתבסס ביסוד הנפשי, שאינו כלה, אינו מתבלה ואינו מזדקן, ומשם נובע כוחו.