כליות י”ח, שלבי ההתפתחות י’, ארכיטיפ קי”א

י”ג – בן תשעים לשוח: שיחתו של בן התשעים

על איכות השיחה של בן התשעים חלים שני סוגי השפעות.
ההשפעה הראשונה היא הקמילה הטבעית של הגוף, כאשר בשלב זה, דעיכת כוחות הגוף מהווים סיבה לשינויים קוגניטיביים כגון ירידה בדרגת הזיכרון, חדות המחשבה, קוהרנטיות מחשבתית ועוד…
ההשפעה השניה, היא החיים שהאדם חי, סוג התוכן והמסה של תוכן החיים שהאדם צבר בתוכו לאור החיים שחי.
שני סוגי השפעות אלו, מאפשרים שיחה ודיבור אשר הצד הביקורתי של תודעה, הצד המודע המסנן של התודעה, פחות פעיל משמעותית.
האדם מדבר תוכן שביקורת התודעה אינה חוסמת ואינה מהווה מסך על דבריו של בן התשעים (לא לחלוטין כמובן, אך פחות משמעותית)
דבר זה הופך את שיחתו של בן התשעים ל”אמיתית” ואותנטית לאין שיעור, ביחס לאדם צעיר, אינטלקטואל, חד במחשבתו.

ככל שאדם התפתח וגדל בימי חייו, ועבר את התחנות החיים – נבנה בתוכו תוכן נוסף, תבונה נוספת, מעבר לחיי השעה והחומר. כך שיחתו של בן התשעים הופכת אף היא להיות עמוקה וישירה, לאור הפשטות והמיידיות שיש באיכות שיחתו של בן התשעים.
הדברים הנובעים מפיו של בן התשעים, כמו שבאים ממקור עמוק שאינו קשור אליו ישירות.
הוא הופך לסוג של “צינור” להעברת תוכן, הניכר בפשטות, במיידיות, באופן בו הדברים מבליחים כמו מעצמם.
ככל שהאדם טיהר עצמו במהלך חייו, שיחתו בשלב זה הופכת להיות מעיין נובע, אותנטי במיוחד, ויש להקשיב טוב, להטות אוזן קשובה, לשיחתו של אדם מסוג זה.
לעתים אפשר כי שיחתו של בן התשעים, תתקבל על ידי השומע כמו בליל של גיבובים, אך אין זה כך, וכדאי לשבת באורח רוח כאשר שומעים את שיחותו של בן התשעים.
הדברים עשויים להישמע כמו שאינם סדורים, עקב קוגניציה שאינה מפריעה יותר (פחות ביחס לאדם צעיר, ולסטנדרט כמו שהעולם מבין)

בשיחתו של בן התשעים, ניתן לשמוע על החיים וערכם האמיתי, על הדבר שהוא החשוב באמת בחיי האדם, שכה קל להפסיד בחיים הצעירים.
על עיקר נשמת האדם שמקורה אינו בגוף אלא בשמיים. על היסוד האלוהי שבנפש האדם, על סיבת החיים והתגשמותם באופן הפשוט, העמוק והמיידי.
אלו דברים גדולים, המולבשים בשיחתו של בן התשעים בחיוך קל ובפשטותו המדהימה, אשר לעתים קולחת ולעתים נשמעים במשפטים המבליחים כמו שללא קשר, ונאמרים ספונטנית.
זוהי שיחה של אדם היודע לחוש את ההבדל העקרוני, ההופך למוחשי מאוד בגיל זה, בין גוף שהוא לבוש ומרכבה לנפש, והנפש בעצמה ואיזו איכות יש לה.

כיוון שזהו שלב הקרוב לסוף החיים, זהו השלב המסכם את מסכת חייו של האדם. וחיי האדם בשלב זה מתמצים לנקודה אחת שהיא הייתה המוטיב המחייה ומוביל שלו כל (או רוב) ימי חייו.
על מה חייו נשענו, מה היה הדבר או הנושא שהוביל אותו ולאור מה חי.
נושאים אלו, יש שהם גיבשו באדם ערך נוסף על איכות נפשו הבסיסית, ואם כך הוא הדבר, שיחתו של בן התשעים עשירה, מלאת תוכן עם הבטחה לדור הבא.
כאשר אדם צעיר בא לבקר, או להקשיב לשיחתו של בן התשעים, עליו להשיל מעליו את תפיסת המירוץ של החיים. עליו לשבת ולהיות. עליו להיפתח למימד זמן ששם התנועה אינה מורגשת, אינה מחולקת.
אם בחור צעיר מצליח  לבוא כך לשיחתו של בן התשעים, הוא בוודאי יזכה להציץ לנצח דרך האשנב שיפתח לו בן התשעים באופן שיחתו.
דבר שעשוי לתת לחיי הצעיר פרופורציה נכונה יותר על מה עיקר ומה טפל בחייו.

היום, בעיקר היום, בחברה בא אנו חיים, של המאה ה21,  אנשים זקנים אינם חלק מן המארג התרבותי, החברתי והמשפחתי. התרבות תופסת את “גיל הזהב”, אנשי הזהב, כנטל, כדבר שיש לשים בצד כדי שלא יפריע, ולא יאלץ את הדור הצעיר להתעכב ולעצור.
החברה עוצמת עין מן האבות, מן הדור שנשא על כתפיו את מי שכך חי ומרגיש כלפי הדור המבוגר, שהיה השורש לו.
זוהי חרפה לדור החדש, זוהי תרבות המתנתקת מן השורשים שלה (לא במובן המסורתי) שורשים של קשר לאבות, וליסוד שממנו בא האדם ומשם נובע כוחו.
לכן תרבות זו – מתקשה לראות את עתידה. מתקשה לראות את סוג חיים שהיא מייצרת לעצמה, אם יש לה סיכוי להגשמה ולביסוס של דבר מה יציב.
זוהי תרבות המכלה את עצמה. אשר רואה בזקנה דבר שיש לברוח ממנו, דבר מכוער שאינו עונה לערך התרבותי הנוכחי של “צעיר זה יפה”, של מהי אסתטיקה, של תזזיתיות שהיא כביכול יצירתית, כאילו חיה ונושמת יותר.
אין לתרבות זו על מה שתישען ללא הדור הקודם, ללא האבות והאימהות, ללא ה”זקנים”.
אין לתרבות זו עתיד ללא ההיסטוריה שלה, שהדור הקודם נושא בתוכו.

בשיחתו של בן התשעים יש מקול המחאה, לתרבות הנוכחית.
אך במקביל קולו של בן התשעים מלמד ומראה את השורש, את המקור, את איזון הנכון של חיי האדם בין ההכרח לקיום לגוף במובן ההישרדותי, לבין קיומה של הנפש שהיא מקור חיי האדם.