י”ב – בן שמונים לגבורה:
“הגבורה האמתית היא המתינות” (אוריפידס – מחזאי מאתונה העתיקה, 480-406 לפנ”ס)
מתינות בגיל שמונים הנה בחלקה, תוצר של ההאטה הטבעית של גוף האדם.
הגוף נחלש ומאט ומחייב מן האדם לאמץ לעצמו גישה של מתינות, עקב חולשת גוף.
לרוב המתינות של גיל “גבורות” אינו בחירה אלא הכרח פיזיולוגי.
אך כאשר האדם חי את רוב שנותיו כאשר הוא מאמץ פילוסופיית חיים מתונה ואוחז בגישה מתונה.
אז כאשר הוא מגיע לגיל גבורות, יש בו ברכה מיוחדת.
“שלושה הם אוצרותי אותם אשמור כבבת עיני:
שם הראשון – אהבה.
שם השני – מתינות.
שם השלישי – היעדר שאיפה לעמוד בראש.
האוהב יהיה אמיץ לב.
המתון יידע רווחה.
הנקי מן השאיפה לעמוד בראש, יהיה מנהיגם של העומדים בראש”
(לאו טזה, טאו טה צ’ינג – סז. תרגום: שלמה קאלו)
מתינות מביאה לידי רווחה בכמה רמות: גופנית, נפשית וברמה הכוח והאנרגיה של האדם.
מתינות זו אינו דבר המתפתח באופן טבעי, ללא תשומת לב. זוהי איכות בנפש האדם הדורשת עבודה ותשומת לה רבה, בעיקר בגיל צעיר. וככל שאדם מקדים בגיל צעיר לאמץ ולרכוש לעצמו את איכות המתינות כך הרווחה שלו תלך ותגדל.
כאשר המתינות הבשילה והגיע לגיל גבורות, האדם יודע לספר את החיים ולהראות לדור הבא צדדים שלא ניתן לראות אותם תוך כדי תהליך החיים המתפתח.
עקב המעורבות ותגובות היתר, של גיל צעיר ותהליך הסוחף את האדם גופנית ורגשית, האדם אינו יכול לראות צדדים רבים הקשורים למה שסביבו.
והרבה אנשים מבכים על “חוכמת בדיעבד”, שאילו ידעו את מה שהם יודעים כעת, לא היו נוהגים כך וכך, אלא היו נוהגים אחרת.
הרבה אנשים מכים על חטא כאשר הם מתבוננים על החלטות שעשו, על דברים שיצאו מן הפה ופגעו באחר, על בחירות שגויות שהביאו לחורבן מסוגים שונים, אולי הפסד כלכלי, אולי יחסים אינטימיים שהוחמצו ועוד..
תהליך זה מוביל לחרטה, למידה, ולעתים לצער עמוק, אשר במקרים רבים לא ניתן יותר לשנות את תוצאות ההחלטות ותנועת החיים.
כמו כן, במקרים רבים ה”שיעור” של נטייה לתגובות רגשיות המובילות לסוגי קשיים קומוניקטיביים, או מצבים בהם אדם שוגה בהחלטות שוב ושוב באותה הצומת או הנקודה – לא נלמדת בקלות, למרות שיש התפתחות של מודעות למקומות המזמנים “קטסטרופות” לאור ניסיון העבר באדם.
אנשים נוטים לחזור למקום השגיאה והטעות שוב ושוב. כאשר תהליך הלמידה אינו נרכש בקלות.
זוהי איכות המתינות, המביאה לסליחה, לקבלה, להשלמה ולאהבה למרות המקומות הקשים שמובילים לקשיים ולמהמורות בחיי האדם.
והיא: המתינות, יש לה את הכוח להביא אדם ללמידה שם האדם עובר למקום אחר, לפלטפורמת קיום אחרת.
סיפורו של בן הגבורות, כאשר הוא יספר את חייו שחי, אינו זהה ואינו דומה כלל לסיפור שסיפר לעצמו בגיל צעיר יותר.
סיפורו של בן הגבורות, יודע לראות את רוחב היריעה, את מכלול הסיבות, את כלל הצדדים שהיו מעורבים בסיפור חייו.
אין בו שפיטה, אין החלטה, אין בו חרטה ולא כעס עצמי.
הוא יודע לספר את חייו בתוך שלמות, קבלה, השלמה ובהירות כי כך היה על הדברים להתרחש.
גבורתו של בן השמונים, נובעת מן הנטישה של תפיסת העולם במובן האישי ויחסי. יש בו את היכולת לראות מכלול שאינו תלוי בו, שהוא חלק קטן בלבד מן השלם.
יש בו קבלה מלאה של מקומו בתנועתו של השלם.
גבורתו של בן השמונים הנה המוכנות להיפגש עם הסוף כאשר ליבו שלם על חיים שחי.
על הצד האישי ולא האישי שיש בחייו.
על השקט המופלא המשתרר סביב כאשר חלקי החיים כולם באים למקומם, וכאשר האדם נוגע בסוף המסע בחיים, כמו שחי.
“גבורה היא לאהוב את החיים ולהתבונן בפני המוות בשלוות נפש” (ז’אן ז’ורס – מהפכן צרפתי 3-9-1859 \ 31-7-1914)
כאשר בן הגבורות מספר את סיפור חייו, יש להטות אוזן לאופן כיצד תפיסת החיים בתוכו השתנתה לאורה של המתינות והגיל החולף, שם פוגשים את הגבורה.
הגבורה אינו אלימה, אינה כובשת, אין בה שררה על מישהו או משהו אחר.
הגבורה זוהי ההשלמה העצמית, הסליחה העצמית, הקבלה המלאה של האדם את עצמו.
יכולתו של אדם לראות את חייו לא מן הזווית האישית אלא מן הזווית של השלם, של המוחלט.
אז סיפורו של בן הגבורות, מרתק, רב תוכן, עשיר ומלמד.
אין בסיפורו של בן הגבורות אלא מן הצוואה של החיים שחי לעולם שיבוא.