כליות ט”ז, שלבי ההתפתחות ח’ – ארכיטיפ ק”ט

י”א – בן שבעים לשיבה:

“מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה” (ויקרא יט,לב)
ככל שאדם עולה במדרגות הגיל, יותר ויותר מתבררת הנקודה המרכזית שהובילה את האדם כל חייו.
מהו קו החיים שחי, על מה נשענו חייו, הציר שסביבו חייו סבבו.
סיפור החיים של האדם כולו, רשום לו על גופו, דרך סימפטומים, כאבים ומחלות.
ובעיקר סיפורו של אדם רשום לו על פניו, הקמטים, צבעי הפנים, זוויות אברי הפנים (אף, פה, עיניים, גבות, לחיים וכו’) עליהם רשום סיפור חייו המדויק של האדם. לא מן הזווית העובדתית של מה שקרה, אלא מן הזווית האישית של הגישה והיחס של האדם למה שחווה, כיצד הרגיש, מה הייתה הזווית שלו למה שקרה לו בחייו. איזו “פילוסופיית חיים” הניעה אותו לפעולה. על פניו של האדם רשום החיים שחי באופן העמוק והאישי ביותר, נטול עובדות ביוגרפיות.

כיוון שכל צעד וכל פרק בחיי האדם, מתחילתם ועד לסופם, מאפשר את המשך תהליך אבולוציית נפש האדם, מתעוררת השאלה: מהי האפשרות ההתפתחותית של גיל שיבה?
מנקודה זו בחיי האדם, גוף האדם מראה דעיכה מן הסוג המוביל להאטה, לחולשה ולמחלות האופייניים לגיל הזהב. לכן זהו השלב בחיי האדם ששם החיים שהאדם חי מתחילים לעבור את תהליך הסיכום, את התהליך שמסכם סביב מה חיי האדם סבבו רוב שנותיו.

בגיל זה קיימת אפשרות שהגוף, עקב החולשה שלו, יפסיק להוות הפרעה לנפש האדם.
אך זה בתנאי שנפש האדם לאורך רוב חיי האדם הייתה נקודת המרכז של התפתחות האדם.
בכל אדם יש נפש, ובכל בני האדם התערבבות נפש וגוף, גורמים לתופעה ה”פסיכו גופנית”.
וכל בני האדם חשים, מגיבים ומונעים מן הנפש.
אך ברוב בני האדם, במשך רוב שנותיהם, אין תשומת לב לנפש. היא מוזנחת לטובת האימפולס הגופני, או לאור מציאות חיים קשה והישרדותית.
אם האדם חי בתנאים המאפשרים את התפתחות נפש האדם, אולם הוא לא הלך בדרך זו, הרי שהדבר הביא לשכחה ולפספוס של עיקר הפוטנציאל האנושי.
בגיל שיבה נקודה זו מתבררת. מה היה עיקרי יותר בחיי האדם, גופו או נפשו.
אם גופו היה מרכז חייו, הדבר מוביל בגיל זה לחרדה רבה סביב השינויים של דעיכת כוח הגוף. האדם עסוק וחרד מכל סימפטומים שחש, מתרופות חדשות שמתווספות לו, ממחלות חדשות הצצות, המבטאות עוד פונקציה תפקודית שפעם הייתה טריוויאלית והיום אין אותה יותר.
האדם עסוק בדעיכה הגופנית ובמצוקה שיש בדבר.

אולם, כאשר האדם חיי את רוב ימיו לאורו של ערך גבוה, השם דגש על נפשו שהיא עיקר האדם, אז הוא כאדם גדל לאורו של ערך מסוים.
בגיל שיבה נפתחת לאדם זה דלת חדשה של שפע חיים חדש, הקשור לדינמיקה של הנפש לבדה ללא מכשול הגוף המצפה ומתלבש על הנפש.
אדם זה זוכה להבנה, לתודעה, לידע ולמרחב חדש שהוא עמוק ומדיוק יותר, עשיר ורחב לאין שיעור ביחס לתוכן ספרותי כתוב. בגיל זה מתאפשרת הידיעה הישירה של אמיתות מסוימות שרוב בני האדם רואים בהם “רעיון” ספרותי בלבד.
לכן בקונטקסט הזה הפסוק מזהה את הכבוד לגיל השיבה עם יראת אלהים:
“מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה”
כאשר אדם חיי את נקודת העיקר ונפשו גדלה עקב כך, הרי שניתן לראות על פניו אור מיוחד.
“וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו” (שמות לד, כט-ל)
קרינת עור הפנים בגיל זה מלמדת על הנפש המאירה, ויש בדבר זה דרגות רבות, עם הדגש על המקום בפנים ששם מופיעה הקרינה. המקום בפנים הקורן מעיד על החלק הפעיל בנפש האדם, שגדל לאורך שנות חייו לתשתית ולפלטפורמה לדבר גבוה מן האדם עצמו.

מכיוון שיש בגיל שיבה סוג של טעם מן הסוף, והחיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם, עולה השאלה: מה קורה בקרבו של אדם שלפתע כמו ומתעורר ומבין כי לא חי נכון ומבקש לשנות? האם לא מאוחר מדי? האם יש תקווה?
התשובה: “אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים” (ברכות י-א)
כלומר: בכל גיל, בכל שלב פתוחה הדלת למקום באדם ששם מרכז ההוויה, ומשם נובעים החיים.
ולכל אדם מקום זה פתוח ואפשרי. גם בגיל שיבה, במקום ששם חיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם.

הפרי האמיתי לאדם שעשה יוגה כל חייו, מדיטציה, או שלמד תורה כל חייו בדבקות ואמונה, בא בגיל השיבה.