ג- בן שלוש עשרה למצוות: אחריות חברתית פעילה.
בגיל זה נפתח בנער הצעיר, יכולת להיות חלק ממשהו גדול ממנו. נפתחת בנער הבנה רחבה יותר של מערכת חברתית, כשהנער מקבל יכולת להיות חלק פעיל מן המערך החברתי.
מתפתחת מודעות לסביבה, לקשר החברתי וכיצד יש לנער מקום בו הוא לוקח חלק פעיל באחריות חברתית.
הנער מתחיל לגלות את העולם, ולהבין כיצד פועל העולם, דרך לקיחת חלק פעיל בדינאמיקה של תנועת העולם.
בשלב זה יש לחברה, ולמקומו של הנער ביחס לחברה – משמעות עצומה לנער לשם בנייה של ערך עצמי וביטחון עצמי, עקב מעורבות חברתית פעילה.
לכן בגיל זה – חלק מרכזי בהתפתחות של הנער בשלב זו, הנו במתן אחריות שמחייבת את הנער. שהופכת אותו לשותף פעיל במאמץ קולקטיבי.
אם שלב זה לא התפתח כראוי, כלומר הנער לא מבין את השייכות החברתית, את התפתחות יכולתו לקבל אחריות ולעמוד בה, את הקשרים החברתיים והזהות שמתפתחת בנער לאור מיקום וקשר חברתי. הדבר מוביל לאחר מכן לקשיי תקשורת חברתית ולקושי גודל בהתמדה וביכולת לשאת באחריות לאורך זמן.
מן הזווית הפיזיולוגית: מערכת שלד שריר מגיבה לשלב זה. מצבים כגון: עקמת בעמוד השדרה הנוטים להתפתח בגיל הנעורים, או כאבי גדילה האופייניים בגיל זה.
כל תופעות שלד שריר הבאים בשלב זה, ובעיקר אם נותר מהן כאבים ובעיות מוטוריות בגיל מבוגר יותר, מלמדות על התגבשות לא תקינה, או שלא הושלמה של שלב זה.
דוגמה: בדרך כלל – אם נותרו בעיות מוטוריות שהחלו בגיל זה, ועדיין הן מהוות בעיה בגיל מבוגר, הדבר המצריך איזון או בדיקה באדם זהו היחס הפנימי שיש בתוכו בין החשיבות לאינדיווידואליזם ותשומת לב לעצמו שגורמת לניתוק סביבתי, מול היפתחות לסביבה ביחס לחיבור וקשר סביבתי, מבלי שהדבר פוגע ביסוד הייחודי של האדם. סגירות מול פתיחות. ניתוק מול קשר.
“בן שלוש עשרה למצות” בהקשר ההתפתחותי בשלב זה, מן הזווית הביולוגית והנפשית, זוהי היכולת לפתח אחריות פעילה בנער.
ד- בן חמש עשרה לתלמוד: קניית כלים לביטוי הנקודה האוטנטית באדם.
זהו שלב בו הנער קונה לעצמו כלים להמשך החיים הבוגרים שלו. כלים כמו התחלה של כיוון מקצועי, ושכלול של יכולות הכרחיות לאותו המקצוע: יכולת אנליטית במחשבים יכולת יצירה וביטוי בתנועה, תיאטרון ומשחק. יכולת גופנית בספורט כלשהו וכו’.
זהו השלב של הכשרת הקרקע לעתיד מן הזווית של זיהוי הכיוון חיים של הנער והתחלה של ההוצאה של הכישורים הפוטנציאליים שלו לדבר מעשי.
בשלב זה, ניתן לראות ניצנים ברורים של כיוון חייו של הנער. ניתן לזהות כיצד איכויות טביעות לנער מבקשות ביטוי והגשמה, והן אלו הנזקקות לשכלול ולחלל לימודי המאפשר להן גדילה והתפתחות קוגניטיבית.
כמו שאומר הכתוב: “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה” (משלי כב,ו)
פסוק זה מתכוון לשלב זה, בו דרכו הייחודית של הנער הופכת לדבר גלוי שאינו ניתן להדחקה ודיכוי.
הבעיה המרכזית בציבור רחב של אנשים, זהו אי הזיהוי וחיסרון הלגיטימציה החברתית שבתוכה הנער גדל, שאינו מאפשר לו חלל להתפתחות טבעו המולד. וגודם בתוכו את פוטנציאל האישיות שלו ואת יכולתו לגדול למקומו הייחודי. חינוך מדכא, שמחייב את כולם להיראות זהים אחד לשני, גורם עוול עצום לנער. זוהי חברה מסרסת היוצרת לבניה “מיטת סדום”, דבר שהורג בנער את יכולותיו המולדות.
אם שלב זה דוכא ולא קיבל מענה (לפחות חלקי) לגבי זיהוי הנטייה הייחודית של הנער והלגיטימציה להתפתחותה. הדבר גורם לנזק עצום להמשך ההתפתחות של הנער הצעיר.
נער לשון התנערות (התנערות מן ההורים, מן החברה וצוויה, מכל מה שמייצג העולם הבוגר) כוח המרידה שיש בגיל זה, מהווה מנוע חשוב ביותר לזיכוך הנקודה הייחודית שיש בנער ולמיקוד שלו בה, עד לרמה של וודאות באיכות זו.
אין לדכא תהליך זה, אין במקביל לאפשר חופש מלא כמובן, גם חינוך זה אינו כדאי להתפתחות של נקודת הייחוד בנער. כהורים או אנשי חינוך, יש להיות מודעים לזיהוי של האיכות הטבעית בנער ולעודד אותה.
מן הזווית הגופנית: בעיות עור אופייניות לשלב זה, כגון אקנה (פצעי בגרות) המלמדות על הקושי בנער לגיבוש הנטייה המולדת לציר התפתחות מודע. וכן מערכת אנדוקרינית (הורמונאלית) המבטאת את הסינכרוניזציה של האדם בין איכותו האישית וייחודית לבין העולם הסובב.
בעיות עור או מחלות אנדוקריניות שהחלו בשלב זה נותר מהן סימפטומים בגיל מבוגר יותר, מלמד על דיכוי במקום הייחודי של האדם ובצורך הקיומי להתפתחות כלים ודרכי תקשורת, המבטאים את אותה נקודת הייחוד האישית.
“בן חמש עשרה לתלמוד” – תלמוד עניינו לתת כלים, לפתח יכולות אישיות של האדם את עצמו ואת ייחודיותו, כפי ברואים בעולמם של חכמי התלמוד, שכל אחד מהם היה בעל תכונה, בעל דרך הייחודית לו.