32 שניים יש לאדם, 16 שיניים בלסת עליונה ו16 נוספות בלסת תחתונה.
הן בוקעות בממוצע בגיל שישה חודשים עד לשנה.
בילדים 20 שיניים, המתחלפות עד גיל 11 בממוצע.
הן מכונות כמכלול “שיני חלב” (כנראה עקב תזונת חלב של גיל זה)
עד גיל 25 בממוצע מתפתחות השיניים המכונות “שיני בינה”. שהן שיניים קבועות לכל המשך החיים.
שן מורכבת משלושה חלקים:
1- מוך השן: החלק הפנימי המכיל את תאי העצב וכלי הדם.
2- דנטין (שינן) חלק קשיח המורכב בעיקר ממינרלים כגון סידן, הוא מצפה את מוך השן (החלק הפנימי הרך)
3- אמייל (זגוגית השן) זהו החומר האורגני, הקשה ביותר בגוף האדם. חזק יותר מרקמת עצם.
זוהי השכבה החיצונית במצפה את השיניים. השן הנראית לעין היא למעשה החלק החיצוני שהוא האמייל.
התפקיד המרכזי של השיניים קשור לתהליך פירוק המזון המיידי, הלעיסה שלו, הטחינה שלו וההכנה של המזון לבליעה, לאחר שהוא פורק בתהליך הלעיסה לשם עיכול תקין וקל בקיבה.
מן הזווית של רפואות המזרח, השיניים הן המשך ישיר של העצמות, הן ביטוי לחוסן העצמות. הן למעשה שייכות למערכת השלד.
לכן שיניים חלשות – עם ריקבון מוקדם או חורים רבים, מלמד ע”פ רפואות המזרח על מבנה עצם חלש.
מטבע לשוני מוכר “לשבור את השיניים” מתכוון לומר על הקושי שהאדם מרגיש בפיצוח והבנה של חומר נלמד אשר קשה להבין וללמוד אותו.
כביכול השיניים הן האיבר האחראיות לצד המנטאלי של גריסת ידע ויכולת הפירוק שלו, לתהליך של למידה המאפשר דקות הבחנה בידע.
כשם שהשיניים טוחנות את המזון ומכינות אותו לשם פירוק ועיכול בקיבה, כך ע”פ אותה האנלוגיה, השיניים אחראיות לעבודה עם ידע ראשוני, עיבוד של ידע ראשוני וגולמי, יכולת פיצוח שלו והבנה שלו, ויכולת לפרק אותו לגורמים לשם הבנה עמוקה יותר.
שיניים ארכיטיפ:
חוסן מערכתי, עוצמה בפוטנציאל החיוניות של האדם, דרגת הכוח ה”עיוני” לימודי שיש לאדם.
מבנה וצורה:
א- שיניים מסודרות באופן מאוזן וסימטרי:
זהו למעשה מבנה אידאלי המשקף על אדם מאוזן, עם דרך מחשבה מאוזנת.
ב- ככל שסדר השיניים לא סימטרי בין הצדדים, או ששן אחת יוצאת מן הסדר ואיזון של שורת השיניים, הדבר מלמד על נטיות מחשבה לא מאוזנות, על קושי בארגון מחשבתי, ועל קשיי למידה באופן כללי.
ג- מרווח בין השיניים: מלמד על גישה ישירה, בוטא, לא מתוחכמת (אין הכוונה לחיסרון אינטליגנציה, אלא לגישה פשוטה בישירות שלה)
ד- שן בולטת הנראית כיוצאת מן הכלל בסדר השניים, מלמד על פי השן איזו איכות באדם יותר מוקצנת.
צבע השיניים:
א- צבע לבן לכיוון צבע שנהב, שהוא הצבע הנורמטיבי. ככל שהאמייל בוהק יותר, זוהי אינדיקציה לחיוניות גבוהה באדם.
ככל שצבע השן דהוי יותר, ונראה כמו “ישן”, זוהי אינדיקציה לשחיקה עמוקה בכוחות הבסיסיים של האדם.
ב- צבע שחור:
מלמד על תהליך ריקבון של השן. לרוב צבע זה מהווה סמן לשיניים חלשות. חולשה מערכתית. מערכת חיסונית חלשה, יסודות חלשים, חולשה שעמידות של האדם מול קונפרונטציות חברתיות או קונפליקטים בכלל.
ג- גוון צהוב, חום (לא מסיגריות)
שחיקה גדולה בחיוניות של האדם, בעיקר עם הצבע נטול ברק. קושי בעמידות מול מצבים המחייבים שהייה בקושי לאורך זמן. סימן לעייפות, לאות עמוקה.
ד- גוון אפור ללא ברק:
שחיקה של האדם לאורך זמן רב הקשור בהתמודדויות שגרמו לאדם לאבד את המרכז שלו, וכך לחוש עצמו תנודתי ללא שורש, ולכן לאבד את כוחותיו.
מחלות שיניים:
א- הסימפטום המיידי של מחלות שיניים נתבטא בכאבים.
ביחס לאנטומיה של השן, יש תהליך קוטבי (פולארי) קיצוני מאוד בין האמייל שהוא ה”איבר” החזק בגוף לבין כאבי השיניים, שהם לרוב כאב עצב חשוף. לרוב רגישות בשיניים או כאבי שיניים הם ההיפך מן החוסן של איכות האמייל המאופיינת הכוח וחוסן.
נקודה זו מלמדת על חוסן חיצוני ומגן על רגישות שברירית עמוקה ופוטנטית.
הקשה מגן על הרך, אך כאשר הקשה עצמו הפך חלש או רך, אז הרגישות העמוקה –האמורה להיות שמורה מוגנת, נחשפת בכאב עצבי חד.
תהליך זה הינו רגשי באופיו, למרות שמתבטא באופן פיזיולוגי. בנושא זה, התהליך הפיזיולוגי של כאבי השן, הינו סומטיזציה של תהליך רגשי עמוק שקדם לו.
כל הופעת כאב בגוף משמעותה: צורך לעצור את הדינאמיקה הנוכחית שבה הולך האדם, ולבדוק מה מחייב שינוי, עדכון, ותהליך נכון של הליכה קדימה.
כאבי שיניים או רגישות בשיניים, מלמד על תהליך לא תקין של עומס ועבודה המתישים את האדם. לרוב כאבי שיניים הם “קצה קרחון” לתהליך ארוך בזמן של חיים לא מאוזנים קיצוניים מדי, שוחקים מדי, שאין בהם מנוחה והתחשבות של האדם בעצמו. וכן בקונפרונטציות שהאדם חש עצמו חלש מולן לאורך זמן, ואינו מסוגל להתמודד מול הצורך שלו ליציבות ביחס לגורם מולו הוא עומד.
ב- חורים בשיניים (עששת)
זוהי אולי המחלה הנפוצה ביותר מבין מחלות השיניים. לרוב העששת פוגעת בשיניים טוחנות (שיניים אחוריות) דבר זה מלמד על השחיקה של אדם ביחס למה שהוא חש שאינו מסוגל “ללעוס” ו”לעכל” מנטאלית, חומרים לימודיים, או תכנים רגשיים שעליו להתמודד עימהם. ככל שהאדם חש עצמו חלש מול האתגרים המנטאליים והצורך לתת תשובות לעצמו או לעולם על סוגי בעיות שונות, משם השיניים הטוחנות נחלשות ומאבדות את כוחן.
בהיסטוריה של ה150 שנים האחרונות, הטיפול הנפוץ בחורי שיניים היה ועדיין דרך “אמלגם” חומר מתכתי המכיל כמות רבה של כספית (כידוע כספית זוהי מתכת רעילה ביותר)
לאורך השנים הצטברו עדויות רבות המלמדות על נזקים רבים משימוש באמלגם כספיתי, לצורכי סתימות חורים בשיניים.
האמלגם (כך טוענים) משחרר חלקיקים לחלל הפה (דבר המתבטא דרך טעם מתכתי בפה, ריור יתר, פצעים בלשון ובחניכיים) וחודרים לזרם הדם, וגורמים לנזקים רבים במוח ולמערכת העצבים.
יש עדויות רבות לקשר בין מחלות עצב ניווניות כגון הלצהיימר ופרקינסון, לאמלגם כספיתי בשיניים.
אנשים רבים מדווחים על שיפור עצום באיכות החיים שלהם לאחר שטרחו באי הנוחות בלהוציא אמלגם המורכב מכספית לחומרים אחרים ניטראליים.
ג- יש קשר ישיר בין היגיינת פה והאוכל שאוכלים, לאפשרות של מחלות שיניים.
דבר זה קשור למגע הראשוני של המזון עם השיניים, ותפקיד הלעיסה המיידי של סוגי המזונות.
לכן חיסרון היגיינת שיניים עלולה להאיץ בהתפתחות העששת, אך רק היגיינה אינה הסיבה המיידית.
אורח חיים ללא מנוחה, אירועים המתישים את כוחותיו של האדם ובעיקר מיניות מוגזמת גורמת להתשה של כוחות החיים באדם, ולכן לחולשת השיניים.
ע”פ רמב”ם: “כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו” הלכות דעה ד, יט.
רפואות המזרח אף הן מזהות קשר ישיר בין מיניות מופרזת לחולשת שיניים.
ד- שיניים שמתאחרות לצאת, או לבקוע:
זוהי אינדיקציה לעיקוב התפתחותי או להאטה התפתחותית.
ה- שן מתחת לשן (דבר המחייב בדרך כלל התעבות כירורגית של רופאי שיניים) מלמד על אדם עם התחבטויות נפש רבות ביחס להתמודדויות חיים רגילות, אדם הססן שנוטה לדחות החלטות, הזקוק לזמן רב לשם תהליך שעליו לעבור מול דבר מה.
כאשר בוחנים את השיניים, יש לתת את הדעת על השן ומיקומה בפה, כיוון שלכל שן יש משמעות הייחודית לה.
לכן – השן החולה, או שיוצאת מן הכלל בצורה שלה בפה, או שהצבע שלה שונה משאר השיניים, זוהי האיכות באדם הזקוקה לתשומת לב, המתבטאת דרך שן מסוימת.
לכל שן יש איכות נפשית הייחודית לה.
על כך במאמר הבא.