א- מן הזווית של תחושת הגוף, כאשר “תחושת בטן” מופיעה באדם, לא הבטן היא זו המגיבה ראשונה, אלא החזה ובתוכו איבר הלב.
ככל ש”תחושת הבטן” עמוקה וחזקה יותר, הלב הוא זה המגיב לדינמיקה נפשית זו.
מכיוון ש”תחושות הבטן” קוראות לעשייה שאינה ידועה לחלוטין לאדם, יש תחושת מיידיות מדחיפות שמאחורי “תחושות הבטן”, בעיקר אם הן מתייחסות לנושאים קשים, הקשורים לקרוב משפחה העומד בסכנה, או כל אירוע הקשור לסכנה כלשהי. אז “תחושת הבטן” מתחילה בלב, וככל שיש יותר תחושת דחיפות מאחוריה, אז המעיים והבטן מתחילים להגיב למצב נפשי זה ביתר שאת, ולייצר תגובות פיזיולוגיות שמשם בא מטבע לשוני זה.
כביכול הלב, היודע לדבר דרך חישה ולא דרך רציונליזציה, מעורר תחושות אותן קשה לבסס, ואז הלב משתף במצוקה את המעיים, כדי שהם יכנסו לפעולה מאומצת לשם הפקה של עוד אינפורמציה בכוח הסינון שיש להם.
ב- ככל שאדם מסרב להקשיב ל”תחושות בטן” נכונות שבוקעות מתוכו, על פי הסירוב כך ייווצרו סימפטומים גופניים של תהליך סומטיזציה המשקפים את ההתכחשות של האדם לעצמו.
תהליך הסומטיזציה של תחושות בטן שאדם סירב לעבוד עימהן, מתחילות בעצם החזה (סטרנום) בעיקר בפרקים הסחוסיים המחברים את הצלעות לעצם החזה.
כאשר יש בחיבור צלע לעצם החזה, כאבים, דלקות פרקים, רעשי “קנקים” שאינם אופייניים לפרק מקובע שאינו אמור להיות משוחרר לתנועה.
אחת מן האפשריות זוהי סומטיזציה לסירוב של האדם להקשיב ל”תחושות הבטן”.
מכיוון ש”תחושת הבטן” נובעת לראשונה מן הלב, לכן – אם קיים באדם התכחשות לפעילות של תחושות אלו, הדבר ימצא את ביטויו דרך סימפטומים על עצם החזה והצלעות המקבילות ללב.
ג- תחושות בטן עם החריפות של סכנה המהלכת, ללא תגובה לתחושה זו, מובילה לסומטיזציה של המעיים, אז יש תופעות קליניות של כאבים לא מוסברים בחלקים של חלל הבטן, עם הפרעות עיכול ורעשי תנועת מעיים.
אם האדם “חונק” תחושות בטן עקב גישות אינטלקטואליות מדי. אז המערכת מתבטאת את ה”חנק” על פי המקום הפעיל באדם ששם יש את הביטוי הקומוניקטיבי הדומיננטי ה”חונק”.
כגון: הגרון (כאבים, תחושת מחנק, כמו שהגרון הופך לצר מדי)
מיתרי הקול (יבלות, צרידות)
הראש (כאבים, סחרחרות)
סימפטומים שמבטאים את המקום דרכו יש דומיננטיות יתר ה”חונק” יסוד קיומי חשוב יותר.
ד- תגובה גופנית שכיחה נוספת לתנועה של “תחושת בטן”, כאשר יש באדם פתיחות, רצון והסכמה לעבוד עם תחושות אלו. זהו דרך העור – מכיוון ש”תחושת בטן” באה עם איכות הפותחת את האדם לעולם, היכולה “לדוג” אינפורמציה דקה ואמתית, העור הופך לרגיש יותר למגע, למעקצץ – בעיקר באזור הגופני המשקף את הפעילות דרכה יש “תחושת בטן” – אזור החזה, הבטן, או העור בכול הגוף המקרים בהם יש אינטנסיביות בתחושת הבטן. העור מרגיש “חשוף” כמו שנפתח, כמו שלא מהווה גבול או הגנה יותר.
ה- יש אלמנט של ריגוש בהופעת “תחושת בטן”, ריגוש זה עשוי להתבטא בתהליך נשימה מזורז, קצב לב מהיר יותר, עם אפשרות לשינויים בקצב הלב (ככל שהעוצמה של הריגוש חזקה יותר, כך צפוי שינויים בקצב הלב)
מצב זה גורם לעוררות יתר, דריכות יתר (ככל שתחושות הבטן מוכרות לאדם, והוא יודע כיצד עובדים עימהן, הדריכות שלו לא קופצנית, לא עצבנית, לא מורטת עצבים ולא תזזיתית, אלא נינוחה, שלווה, בטוחה באי הידיעה)
ו- תגובה גופנית נוספת קשורה לתחושת צמא ורעב.
כאשר יש פעילות של תחושת בטן באדם, הדבר עצמו הופך לסוג של מזון עבור האדם, והוא לזמן מה מאבד כל תחושה של צמא ורעב. כיוון שתחושות בטן הן עצמן סוג של מזון, למקומות בנפש האדם הזקוקים לתנועה מסוג זה, וכאשר תנועה זו באה, היא פועלת פועלה המזינה צדדים בנפש האדם הניזונים מעצם התנועה שלהם, אז תחושת נורמטיבית של צמא ורעב, נעלמים לזמן מה.
ז- ככל ש”תחושות הבטן” הופכות למוכרות לאדם, הדבר משפיעה עמוקות על תהליך השינה בלילה.
השינה הופכת לקלה יותר, אך מזינה, הגוף יותר רפוי, והאדם עשוי להיות ב”נים לא נים” במשך זמן רב. והוא יקום בבקר רענן.
דבר זה קשור לפעילות של רבדים קיומיים עמוקים בנפש האדם ההופכים לפעילים יותר, אז האדם פחות זקוק לשינה.
אז זמן השינה עצמו מהווה חלק מתהליך ההגשמה של הידיעה הקוגניטיבית שמביאה עימה תחושת הבטן.
וזה מכיוון שתהליך ההבנה של תחושת הבטן לידיעה מוצקה, תלוי בפתיחות הדעת, ברפיון הגוף, בשקט המחשבתי והרגשי, בשהייה לאורך זמן ללא תנועה של גירויים חושיים כלשהם.
לכן שינה לאדם שהגיע למקום זה, הופך לחלק מתהליך הלמידה של הנושאים שתחושת הבטן באה לעורר.