הקטגוריה הרביעית של התחושות המופיעות על פני הגוף, היא מה שמכנים “תחושת בטן”.
“תחושת בטן” זהו מטבע לשוני הלוקח איבר פיזי, ודרך אותו האיבר מבוטא הליך שאינו פיזי, והוא נובע ממקומות עמוקים בנפש האדם.
לרוב כוונת מטבע לשוני זה, בא להצביע על ידיעה אינטואיטיבית מוקדמת של אירוע כלשהו שהאדם חש את העומד להתרחש, אך לא יכול היה להצדיק את תחושתו על איזו עובדה או הוכחה.
לעתים (בעיקר בילדים) האדם חש סיטואציה מסוימת ויודע עליה דברים דקים, כגון – אם אדם אומר את כל האמת, או אם כוונתו של אדם אינה ישרה, אך לתחושה זו אין סימוכין, עקב גיל צעיר או חיסון בכלים ביכולת להסביר לעצמו או לאחרים את מה הוא חש. ורק לאחר זמן האדם עצמו יודע לאשש את מה שהרגיש.
כך שברוב המקרים, תחושת בטן, מהווה ידיעה חלקית, ללא סימוכין, ללא יכולת לאשש אותה בעת הופעתה, ללא רציונליזציה היכולה להצדיק או לסייע לביסוס של אותה התחושה.
התחושה נותרת ברמת “תחושה אינטואיטיבית”, ורק לאחר שחלף האירוע עליו באה תחושת הבטן, אז האדם רואה את צדקתו בתחושה המוקדמת, ואז או שהוא שמח אל ידיעה שידע לפני שהדבר קרה, או שהוא מתאכזב או כועס על עצמו על שלא יכול היה לסמוך על אותה התחושה.
מדוע מושג “תחושת בטן” לקח את איבר הבטן, את אזור “בטן” בגוף האדם, כדי להמחיש את ההליך הנפשי החצי מודע שאדם חווה? ולא – נניח “תחושת גרון” או “תחושת מוח”.
בטן בהקשר של מטבע לשוני זה, קשור לתפקוד המעיים. המעיים הדקים והגסים, בעלי יכולת בירור להוציא מוץ מתבן, להוציא עיקר מטפל, לקחת את העיקר ולהשתמש בו, ואת הפסולת לדחות מן המערכת. זוהי אינטליגנציה עמוקה מאוד לאור הקושי לברר את העיקרון של מהו העיקר ומהו הטפל בעבור האדם (מעיים במובן הפיזיולוגי ובמובן הנפשי)
רוב בני האדם נותנים כוח ומשמעות לטפל ונוטשים את העיקר , ומתעוררים לשגיאה רק כאשר החיים בסכנת קיום או סוף, לאור התנסות במגע עם המוות או לאור מחלה קשה ועוד…
אז האדם עובר מהפכה של שינוי יסודות קיומיים בהגדרה הפנימית של עיקר וטפל.
במקרים רבים – מה שהיה קודם עיקר לאדם מאבד את תוכנו לחלוטין וכעת נושאים אחרים הופכים להיות מרכז חייו בשעה שקודם לא רלוונטיים.
מהיכן באה למעיים הידיעה על מהו עיקר ומהו טפל?
במחלות מעיים, זוהי עיקר הבעיה של האדם, איבוד הבהירות של מהו עיקר מהו טפל, וספיגה לאורך זמן של נושאים שאינם עיקר כלל, עד לדרגה שהוא הופך ל”מזוהם” מלכלוך שחדר לתוכו פנימה, לאור מרכיבים שהם טפלים לחייו, בשעה שמרכיבים שהם עיקר חייו ננטשו ונדחו על ידו.
נקודת העיקר של חיי האדם, הנקודה שהיא מהווה ציר עליו האדם נישען, אותה הנקודה שמשם האדם יודע את כיוון מהלך החיים שלו, נובעת מן הלב, מקום משכנו של ה”אדון”.
ככל שאדם יודע בבהירות מבוררת יותר, את הנקודה שהיא עיקר חייו, המעיים מתפקדות ביעילות גבוהה יותר, ויודעות לסנן את מה שנחוץ כמרכיבים לחיותה של המערכת.
“תחושת בטן” הנה סינון חלקי של המעיים לאור נקודת עיקר פנימית שלא בוררה מספיק לעומק.
דבר המביא לידיעה חלקית שלא ניתן “לעבוד” איתה כיוון שאין לה סימוכין בסביבה רציונאלית.
בירור נכון לגבי עיקר וטפל, הנכונים לקו החיים של האדם, הופכים את “תחושת הבטן” לידיעה ולא לתחושה בלבד, אלא לידיעה מוצקה שניתן לאחוז בא לעבוד עימה.
תחושת בטן, בדרך כלל באה באדם, עקב אינטראקציה עם דבר מה חיצוני, שבעקבות המגע עימו, מתעוררת תחושת הבטן.
אלמלא הייתה אינטראקציה – לא היה הגירוי ההכרחי להופעת “תחושת הבטן”.
כך ש”תחושת בטן” זקוקה לגירוי הנכון, ואז היא מתעוררת לפעולה.
“תחושת בטן” קוראת לפעולה, היא לא פסיבית, אלא אקטיבית המעוניינת לראות תוצאה מסוימת הנובעת מן הידיעה שמאחורי “תחושת הבטן”.
“תחושת בטן” כאשר היא הופכת לממד בשל ומודע דרכו האדם יוצא לעולם ויודע לפעול מתוך אותה התחושה, מהווה אינטליגנציה עמוקה לאין שיעור מכוחו של המוח.
המוח יהיה כלי עזר בלבד בידיה של “תחושת בטן” שהתבגרה ליכולת קוגניטיבית מלאה.
“תחושת בטן” נשענת על התנועה הרגשית, והופעתה מלמדת על רגשות שעובדים שאופן שונה מן הרגש הידוע המקובל.
רגש באופן פעולתו במכלול האנושי, ניכר לאור תגובתו. רגש באופיו הבסיסי נפיץ, תגובתי, ללא יציבות וללא “עמוד שדרה”, הוא פעיל ונוטה להיות עם דריכות קלה לעולם החיצוני, כיוון שמשם באות הסימולציות.
ככל שרגש יותר סטימולטיבי, האדם פחות כשיר ל”תחושות בטן” מדויקות.
גם אם יהיו לאדם עם רגש סטימולטיבי “תחושות בטן” הן יהיו מבולבלות בדמיון עשיר, עם דינמיקה רגשית סוערת לרוב חרדתית, או מתלהמת, דבר שיוציא את האדם משיווי המשקל הנפשי לו, והוא לא יידע אם תחושותיו נכונות או שהן חלק מן הסערה הכללית שבתוכה הוא חי.
התפתחות של “תחושת בטן” קוגניטיבית, זקוקה לרגש שאינו סטימולטיבי, אלא רגוע, שקט, מוכנס פנימה, ממתין עם רמת ערות דרוכה אך נינוחה.
אז הרגש עומד יציב ללא תגובה סטימוליטיבית חיצונית, ומשם מתפתחת “תחושת בטן” למקום של ידיעה קוגניטיבית.
אז הרגש הלא סטימולטיבי מוכן וערוך להגיב לצלילים הבאים מן ה”אדון” השוכן בלב האדם.
כאשר רגש מסוג זה אינו מדוכא, לא קטוע, לא פצוע, לא מחולק, לא נגטיבי, לא מודחק.
אותו הרגש חי, נושם, ואינו מוצא יותר טעם בגירויים של העולם החיצוני, (לכן אנשים מבוגרים בגיל, כשירים יותר לעבודה עם התפתחות “תחושות הבטן”, כיוון שהם הגיעו כבר לשובע ואולי אף למיאוס בחיי העולם החיצוני)
אז תנועת הרגש הולכת פנימה, ואז האדם יותר מכוונן להקשיב לצלילי הבוקעים מן ה”אדון” השוכן בליבו של האדם.
“תחושות בטן” אינן יכולות להיות בכל תחום של חיי האדם (יהיו כאלה שירצו להשתמש ביכולת אינטואיטיבית זו לשם ניחוש מספרי הגרלת הלוטו, הדברים אינם עובדים כך)
הן נכנסות לפעולה לאור ידיעת קו החיים של האדם.
יש באדם יסודות של פוטנציאל שהאדם מוכרח להם, מוכרח להכיר אותם, ומוכרח להגשים אותם.
זהו ידיעת קו החיים הפרטית עם היכולת להשיב על שאלות יסוד פשוטות:
מי אני
מדוע אני כאן
מה אלי לעשות כאן
ביחס לידיעת שאלות אלו, תחילות “תחושות הבטן” לעבוד, ולא בכל תחום או נושא.
לכן – מרחב הידיעה הנובעת מ”תחושת הבטן” היא יחסית לקו חייו של האדם המוכרח להתגשם.