א- פרשה, ראש:
“שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד” (דברים ו, ד)
ידיעת אלוהים כאן, נובעת מן האחדות של חלקי העם ליחידה אחת. דבר הנלמד מסדר ההליכה של העם במדבר, כאשר כולם הולכים בסדר מופתי כיחידה אחת.
אופן ההליכה במדבר חופף למערכות שמים, וכך דרך סדר ההליכה נוצרת אחדות דרכה האל נודע באופן הגלוי והישיר ביותר. “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל” (דברים ד, יב)
כאשר אותה האחדות מופרת, דרך גישות שגויות כגון קורח ועדתו או תפיסת מציאות שאינה מבוססות על עקרונות האחדות כגון סיפור המרגלים, או אז נוצרת הפרעה בחיבור שמים וארץ. אז ידיעת אלוהים מופרת, ובעקבותיה קשיים רבים.
ב- הפטרה, תוך:
“קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר” (ישעיהו ג, ה)
ע”פ ישעיהו, לפני שהעולם כולו מכיר את אלוהים באופן הגלוי והישיר, עליו לעבור הכנה ושינוי יסודי בתפיסת העולם במובן הבסיסי והיסודי ביותר.
הגיא הנמוך יינשא, ואילו ההר הגבוה ינמיך את עצמו.
המחסום והבורות של העולם נובע ממערכת “טוב ורע”, שאינם מבוססים על עקרונות האחדות. העולם מייחס ליפה את תואר היפה כיוון שהיפה מגדיר את המכוער. וכן – העולם מגדיר מהו הדבר הנחשק ודבר זה שם דגש על הדבר ממנו יש להתרחק, וכן בעולם יש מוסכמות מוצקות מאוד על מהו הדבר הנחשב לטוב, כאשר אותו הדבר הטוב מגדיר מהו הדבר הרע.
ישעיהו אומר כי כל זה חוסם ידיעת אלוהים, כיוון שסוג דיכוטומי זה מייצר הגדרה עצמית לאור האופוזיציה שהדבר זקוק לו כדי להישען עליו וכך לזכות בייחודיות המגדירה אותו.
האדם זקוק לאויב שאותו האויב הוא הרע מוחלט, הוא הטמא, הוא ה”שטן”. וכך האויב הופך לעומתו את אותו האדם לצדיק, לטהור, לזה ההולך בדרך האמת.
אולם מה יקרה כאשר יסתבר לאותו האדם, כי האויב שלו, שדרכו הוא חש עצמו כטהור, אותו האויב, הפך לטהור ממנו… אז העולם הפנימי שלו כולו יתהפך. אז יתאפשר בתוכו החלל הנדרש לידיעת אלוהים.
ישעיהו אינו מתכוון לחברה אנרכיסטית שבה מותר הכל, הוא מכוון לאדם המכיר את עצמו ויודע כי לאחר יש קיום בעל ערך הזהה לשלו.
המהפכה הפנימית המכשירה את קרקע לידיעת אלוהים ע”פ ישעיהו, הינה בלגיטימציה לקבלה של האחר למרות שהוא שונה לחלוטין מחברו. הוא קורא לאהבת האחר, ולעצירה של ההתבוננות המשווה “אותי” לאחר, לעצירה של היחסיות של עצמי לעולם.
וכאן, מי אני ביחס לפוטנציאל שלי, ביחס לעצמי.
משם מתאפשרת ידיעת האלוהים.
ג- סוף, היום:
צריך כל אדם לשאול עצמו כיצד הוא יודע את אלוהים, ללא התפיסות על אלוהים שהוא קיבל מחינוך, מהוריו, מספר שקרא, או ממורה כריזמטי.
כיצד הוא עצמו מבין לעצמו, מה זה אלוהים, מיהו אלוהים.
במקרים רבים תפיסה זו נובעת מסוג של “השלכה” של יסודות באישיות של האדם, על ההבנה של מיהו אלוהים. וכך במקרים רבים האדם “בורא” אלוהים מתוך מרקם האישיות שלו.
וזהו אלוהים ממוצא. אלוהים שהאדם המציא אותו. מכאן בא המהלך ש”היודע את עצמו, יודע את אלוהיו”, הידיעה העצמית הינה דרך וכלי לנפילתן של תפישות עולם שגויות לטובת מגע אותנטי , נכון ומדויק יותר עם כל הסובב ועם האדם בעצמו.
באמת כאשר האדם משיל מעל עצמו תפיסות קלוקלות על אלוהים הנובעות מחינוך והשלכה פסיכולוגית, האדם יגיע למקום בו באמת אין הוא יודע ולא כלום, הוא ניצב מול ריק שומם של אי ידיעה.
עמידה מול אי הידיעה, עמידה עם שאלה, עם נכונות “להסתכן” בלהיות בזמן לא מוגבל במצב של “כלום”, משם נובעת ידיעת האלוהים כמו שאלוהים עצמו חושף את עצמו לאדם.
חשיפת אלוהים לאדם אינה דבר הניכר לעין מן החוץ. אלא היא נובעת ממרכז ה”אני” של האדם. זוהי חוויה אישית ועמוקה שרק לאדם עצמו היא נודעת, ושם ממשיך זרם החיים להצמיח אדם חדש, אחר, שונה שתוצאות אותה ידיעת אלוהים היא כוחו, משם הכוח נובע.
אך לעולם לא ניכר הכוח הנובע אלא הפרי והתוצאות של כוח זה.
היכרות האדם עם אלוהים כמו שאלוהים רוצה נובעת אם כן מן ה”אני” של אדם, המוכן להיהפך מהר גבוה לעמק שפל, וכן מגיא נמוך לגבעה דרכה רואים למרחוק.
על האדם לוותר לחלוטין על כל מה שהוא זכה בו, על כל מה שהוא יודע ומכיר.
להיות מוכן “למות” לזמן מה, להיוותר ללא ידיעה דרכה הוא זוכה לקרקע, עליו להיוותר ללא כלום.
כלי ריק, עירום ועריה, חשוף ללא הגנה, משם יבקע הקול.