“זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל” (במדבר יט, ב)
פרשת פרה אדומה, עניינה: טהרה משורש הטומאה, אבי כל הטמאות: טומאת המת.
כל סוגי הטמאות נובעות משורש זה (כך על פי חז”ל)
“זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל” (במדבר יט, יד)
במקום זה, האוהל הינו גוף האדם, האדם המת באוהל הינו חלק אלוהים שבאדם.
מדוע במשל זה גוף האדם הינו “אוהל”? מכיוון שהאדם בעולם זה עובר אורח, נווד, הולך בדרך.
האדם החי באוהל, זקוק לאוהל לשם הגנה ושמירה המהווה בית זמני בלבד לחלק אלוהים שירד לעולם והתגשם בתוך הגוף, הוא האוהל.
מחיבור זה של אדם – חלק אלוהים, ואוהל – גוף האדם, מתאפשר תהליך דואלי המכונה:
א- טהרה: חיים של טהרה, בהם האדם יודע את עצמו ואת שייכותו וביתו האמיתי.
מוצאו האמיתי הנובע באלוהות. ידיעה המביאה עימה מחויבות לאורך חיים טהור, השומר ומגן ומאפשר את המהלך הנכון והתקין של סיבת ההתהוות של חלק האלוהים בתוך הגוף (הוא המסע האנושי) באופן הנכון והאפקטיבי ביותר.
ב- טומאה: חיים של טומאה הם תוצר של מעשים, דבורים ומחשבות הגורמים לחצץ, הפרדה, ניתוק, ריחוק, שכחה ממקור החיים, מן הסיבה הראשונית והיחידה לשהייה במקום הנוכחי בו האדם מוצא את עצמו.
הטומאה מעוורת, מכבידה, גורמת לראייה מעוותת של המציאות לאור הכיסוי על תודעה ועל העיניים עקב מעשים שיש בהם מן הטומאה.
טומאה מסתיימת בסבל, מחלה ומוות.
טהרה מובילה לראייה נכונה, אמיתית, ישירה וברורה של המציאות. טהרה מביאה חיים, מנוחה, שלווה, ידיעת סיפוק, שמחה אמיתית.
שני כללי יסוד המובילים לחיי טהרה:
א- יום אחד, בא לפני הלל אדם נכרי וביקש:
“למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת”.
הלל נענה מיד ואמר:
“מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. כל היתר הוא פירוש לזה בלבד ” (שבת ל”א, ע”א)
ב- “‘ואהבת לרעך כמוך’, רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה” ) ירושלמי מסכת נדרים פרק ט’ הלכה ד’)
שני כללים אלו, ביחסים של האדם עם חברו, הם כללים שבהם האדם מתחכך בכל יום, עקב מציאות מלאה בקונפליקטים. דרך חיי חברה ומעורבות חברתית, אשר שני כללים אלו הם נרות לרגליו של אותו האדם, יש באפשרותו להתייצב בחיי הטהרה.
כלל יסוד המוביל לטומאה:
“וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם” (במדבר טו, לט)
שורש הנטייה לחיי הטומאה, הינה הנטייה הטבעית לאדם לבסס את תפיסת העולם שלו על החושים, שחוש הראייה, העיניים, הינו החוש המרכזי המהווה סיבה לשכחה, לעזיבה ולנטישה של האדם את מכרז האישיות שלו שהיא ה”נשמה”, חלק אלוהים באדם שירד ממקומו וגר באוהל הוא גוף האדם. וגוף זה יש לו חושים, שעניינם תקשורת בלבד, לשם בקיאות אינפורמטיבית עת האדם הולך את דרכו.
אך כאשר החושים והעין בראשם, הפכו למרכז, והלב שם שוכן חלק אלוהים, נגרר אחר מראות העין, מראות העולם. הדבר הוביל על הנתק הראשון שם העולם החיצוני הפך ל”עובדתי” וחזק יותר מן האדם עצמו.
אז האדם הלך לאיבוד, שם התנתק ממקורותיו, שם התהפכו היוצרות – ובמקום שיהיה היוצר והבורא של חייו, הוא הופך ל”קרובן” של נסיבות החיים.
שם מופיע הקושי, הסבל, המחלה, הטומאה המנתקת ומרחיקה, ומשם הדרך למוות – קצרה ומהירה.
המוות אם כן הינו תוצר ישיר של טומאה ומפרידה ומנתקת את האדם מצור החיים, ממקור החיים.
על כל האדם נגזר המוות, אך בידי האדם סוג המוות שימות. יש אדם שמת מות נשיקה.
מות נשיקה: בא האל עצמו ונשק לו לאדם ואספו לחיקו, זהו המוות המעיד על אדם שחייו, חיי טהרה היו. וכך היה במות אהרון “וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר” (במדבר כ, כח)
פשט מעליו את האוהל שלבש ונותר ב”מערומיו”, אז נאסף לחיקו של האל שאהבו.
ויש מוות שהוא בייסורים קשים.
היום, כמו שהעולם נראה היום – התפיסה המרכזית השלטת הינה בארכת חיים גם שהגוף כמל והאדם כבר לא שם. והגוף מחובר למכונות המחיות את הגוף לזמן נוסף. דבר המהווה סיבה לסוגי ייסורים שהרפואה , המדע (התרבות של היום בעקבותיהם) אינם יודעים להבין להעריך.
יש לדעת לכבד כבודו של אדם, רצונו של אדם. יש להכיר את מקומו האמיתי של האדם בתוך גופו, כאשר הגוף כלי שרת בלבד לאבולוציה אותה על האדם לעבור.
התרבות הנוכחית שכחה, ועליה להיזכר כי עיקר האדם אינו הגוף. שכן גם אלו הקובעים את דעת הקהל באופן זה, גם הם עצמם, יבוא היום והם יעמדו מול מציאות מן הסוג הטוטאלי ביותר, הוא יום המוות שם האדם מול עצמו ומול אלוהיו במערומיו.
חיי טהרה, מול חיי טומאה, הינו נושא המחייב לימוד ארוך יותר, שכן לימוד זה נוגע בכל האספקטים האפשריים של חיי האדם. וקצרה היריעה במאמר זה.
בקשתי רק לעורר בקצרה, את עיקר העניין שהטהרה היא חיים, וטומאה זהו המוות.