על הסיבה המרכזית, של טבע האדם להימנע מן המגע עם הכאב, לברוח ממנו בכל מחיר, לבקש את הנועם וההנאה ולסלוד מן הכאב, עומדת הידיעה האינטואיטיבית כי כל התמודדות עם הכאב, משמעותה לבחור לזמן מה להיות באופן מודע, מתוך בחירה הכרוכה במאמץ גדול, שהייה בתוך כאב. ודבר זה אינו קל כלל, אנשים רבים, באופן טבעי נמנעים משהייה במקום זה העשוי להביא עימו “הפתעות” לא נעימות של עוד סוגי התמודדות עם גורמי הכאב והסבל.
אף אדם לא ישים את ידו בתוך להבת האש, כדי להוכיח שהוא אינו נרתע מהתמודדות עם הכאב. אין הכוונה בהקשר זה ליכולתו של האדם לסבול כאב פיזי. רפלקס גופני בלמשוך את היד ממקור שורף, הינו טבעי, בריא ועניינו של רפלקס זה הינו בשמירה על החיים ושלמותם מגורם חיצוני המהווה סכנה.
אדם במימד הנפשי, אינו שש להיכנס למהלך הקשור בייסורים, לכל מהלך המביא עימו קושי, סבל, ייסורים, או כל דבר שבטבעו אינו נעים. האדם בטבע הבסיסי שלו מעוניין לחוות תחושות נעימות ולהימנע מן התחושות הלא הנעימות המביאות לקושי וסבל. כאשר אין בדבר סוד, שחיי האדם שזורים בכל רגע נתון עם סבל וקושי מסוגים שונים.
הארכיטיפ של כאב: דבר שהיה במקומו הטבעי, ונלקח מן האדם.
לעצור ולעמוד מול גורם הכאב, משמעותו להתמודד עם דבר שנלקח, שהיה בעבר מנת חלקו הטבעית של האדם, וכעת מה שהיה בעבר מובן מאליו, כעת אינו כך יותר. כעת האדם חי עם היעדר של יסוד משלים בתוכו.
ולעמוד מול כאב ההיעדרות, משמועתו להיכנס לתוך דרך ו”מסע”, העשוי להיות מסע של כל משך חיי האדם, כדי להחזיר, להשלים, למצוא, או לעבור תהליך של למידה למען ההשבה של הדבר שאבד.
זהו מסע חייו של האדם, והוא מתחיל מן המקום שם האדם עצר לאחר שהבין דבר מה עמוק ביותר, שאין לאן ללכת, ואין אפשרות לברוח, ולא ניתן להימנע מן הכאב. אולי לפרקי זמן קצרים דרך שימוש בממסכים כמו סמים ואלכוהול, או סוגים שונים של כיווני חיים המהווים מסך והסחי דעת, אך לא לעד.
מסע החיים של האדם מתחיל לאחר שהבין כי אין לאן לברוח או ללכת, ועומדת מולו רק אפשרות אחת והיא לעמוד מול הכאב, לעבוד עימו, לדבר עימו, להכיל את הכאב לאורך זמן ללא נסיגה או הימנעות, עד למקום שם הכאב מתפוגג, נעלם, ודבר חדש נפתח – דלת חדשה.
אותה הדלת הנפתחת הינה הכניסה לתוך מקום שם ניתן להשיב את האבדה.
השבת האבדה מחייבת התפתחות של איכויות מסוימות באדם, שהעמידה מול הכאב בונה באדם, וזוהי אחת מן המטרות של הימצאות הכאב.
האיכות המרכזית שהאדם בונה בתוכו לאור העמידה מול הכאב, הינה העמידה היציבה בתוך ההווה, עמידה של נוכחות בלבד, שאינה מתחמקת ואינה נמנעת. אלא נוכחת, חיה וקיימת, בפשטות, רציפות ומוכנות.
מכיוון שהדלת שנפתחת, נפתחת כאן, עכשיו, ליד האדם.
סוד הדבר, שמה שהאדם זקוק לו ביותר, אינו קיים שם מעבר לים בארץ אחרת, רחוקה. וגם לא במימד אחר, שם מעבר לשמים רחוקים. אלא ממש לידו, בתוכו, מולו ממש.
צריך האדם לשאול את עצמו: מה קיים סביבי שאני לא רואה, לא מבין, ולא יודע להעריך נכון.
מכיוון שהדבר שאבד המסב כאב בהיעדרותו, בדרך כלל לא הלך למקומות נסתרים, אלא נותר נוכח בקרבת מקום, עד לזמן שהאדם יהיה מוכן, בשל ובוגר דיו, לעיסוק ועבודה עם היסוד שאבד.
בדרך כלל הבגרות הנדרשת מן האדם להבשלה הנכונה, הינה יכולתו של האדם לקחת אחריות מלאה על הסיבות הרגשיות והפנימיות שהביאו אותו לידי המצוקה והכאב.
אחריות זו הינה טוטאלית במובן שגם אם קיימת הצדקה להאשים את העולם החיצוני, על עוול שנעשה לאדם, על אי צדק ואולי גם פגיעה אקטיבית, הרי שבסיכומו של יום האדם נותר עם עצמו, עם הקושי והייסורים שלו עצמו, והוא לבדו בלקיחת האחריות על מצבו והעמידה מול הקושי, עם הבנה שתהליך ההבראה והיציאה למקום טוב יותר, בסיכומו של יום אפשרית ותלויה רק בו לבדו. היא זו המייצרת את התשתית הפנימית לתהליך מקדם, המביא לידי החלמה ופיתרון למה שהיה קודם כאב גדול.
מכאן שלכאב, ולייסורים מן הזווית הנפשית, יש תפקיד חשוב (מתוך ההנחה שהאדם צמח דרכו)
1- להביא לידי מודעות על הדבר שאבד.
2- להביא לידי תנועה אקטיבית להשבת הדבר שאבד.
3- למרק בנפש האדם מקומות הזקוקים לעבודה, למען ההבשלה המביאה עימה תבונה לאור חוויה והתנסות.
4- ידיעת הכאב גורמת באדם התפתחות של חוכמה הקשורה ליחסיות במקומו בעולם, לחלקו ולתפקידו היחסי.
5- הערכה מחודשת לקיים, למה שלפני הופעת הכאב, האדם היה עיוור לגביו.