אחוז החולות בסרטן השד, הינו העלייה קבועה בעולם המערבי, וכן בישראל.
הארכיטיפ של איבר השד:
איבר הנתינה. איבר זה קשור ליכולת הנתינה של האישה. ליכולת להעניק למישהו הזנה.
היכולת להניק תינוק, משמעותה שהמניקה (האם) שמה עצמה כמשנית לילד. הילד היונק, אליו ההזנה שיש לאם לתת, הוא כעת המרכז, והיא (האם) הינה משנית ביחס לאובייקט הנתינה.
יכולת הנתינה הטבעית של האישה הינו בנתינה טבעית, שהיא משנית לטובת הדבר הגדל דרכה. היא כלי להזנה המגדל ילד או כל דבר שהיא האחראית להזנה שלו.
יש לה את הכוח לפנות מקום, להיות ברקע לאובייקט הנתינה, היא חזקה מספיק, יציבה מספיק, כדי לוותר על מקומה כמרכז במציאות זו.
היא מפנה מקום לדבר אותו היא מזינה, כדי שהוא יגדל, יתפתח. היא כביכול יוצרת מקום לאחר, אז האחר מקבל דרכה חלל להתפתחות ולגדילה עם כל המרכיבים הנדרשים להתפתחותו, דרך החלל שהאישה (האם) פתחה.
זוהי איכות מיוחדת וגבוהה ביותר, להיות מסוגלת לוותר על מקומה במכרז למען האובייקט שהיא מגדלת.
היא בעלת “עמוד שדרה” בוגר ויציב על מנת שמקומה לא יתערער מעצם פנוי המקום לאחר והוויתור על מקומה שלה כמרכז המציאות.
היום נשים רבות נאבקות על זכותן (הלגיטימית) לשוויון זכויות, עם תחושת עלבון קשה, ותחושת דיכוי של דורות רבים של הזכר את הנקבה.
מאבקן של הנשים נכון וצודק. אך תוך כדי תהליך המאבק, הן נטשו ושכחו את היסוד האימהי, המזין, שהוא כוחה האמיתי של האישה (כמו שנאמר למעלה, שכוחה של אישה הינו להיות יציבה כאשר היא מפנה את מקומה לאחר על מנת שיגדל)
נשים רבות חשות כעס ומירמור על עצם הרעיון הזה, הן חשות אי צדק על דבר היותן “בצד”, מוותרות על המרכז, שהוא קריירה הישגית, הצלחות חומריות, ועוד הישגים המחייבים דבקות במטרה לאורך שנים.
לאור אותו הכעס ותחושת אי הצדק, הן מוותרות על היסוד הנשי, הטבעי להן ומטפחות בתוכן את הדבר שהן “נלחמות” כנגדו. וזוהי האיכות הזכרית. הן מטפחות בתוכן גישות זכריות של לוחמנות, חדות, הישגיות, תחרותיות, כוחנות ועוד… ועקב כך “מקריבות” את נשיותן, את הכוח העצום שיש לאישה ביכולת כביכול לוותר על מקומה מול הדבר שהיא מגדלת.
באמת – אין צורך שאישה תהפוך לזכר כדי לממש את זכויותיה למימוש עצמי, בעולם מתוקן היא רשאית לבחור לעצמה כל קריירה שהיא חפצה בא, ובמקביל לשמור על האיכויות דרכה היא תחוש עצמה שלמה יותר, מלאה יותר, חזקה ויציבה יותר.
המקום בו סרטן השד מתפתח הינו עקב הוויתור וההקרבה של המקום הנותן והמעניק שיש לאישה באופן טבעי. והאימוץ של איכויות זכריות שאינן טבעיות לה.
כאשר מקום איכותי זה נשתכח מן האישה, או שהפך ללא פעיל מסיבות חיים רבות, אז יש אפשרות לסומטיזציה של סרטן השד.
יש מקרים רבים של נשים שבחרו בחיי נזירות, שם המקום הטבעי להניק ולאהוב, נמק לה בנפשה, אז נוצר תהליך הסומאטיזציה של סרטן השד
יש מצבים בהם אישה חשה פגיעה במקומה הנותן והמעניק, כגון אישה שחוותה צער גדול על ילד שנתנה לו וקיוותה עבורו למשהו מסוים, אך הוא גדל והתפתח לדבר מה שהיא לא כיוונה או שיערה, אז מקומה כאימא נותנת עובר תהליך של צער ואבלות, וזוהי עוד אפשרות להיעלמות של המקום הנותן באותה האם, אז היא מפתחת את תהליך הסומאטיזציה המוביל לסרטן השד.
מזווית שונה ואחרת: אחוז גובה של נשים שחלו בסרטן השד. חלו במחלה זו עקב שימוש הורמונאלי לא
מאוזן, גבוה מדי, עם צריכת אסטרוגן ברמה גובהה מדי לאורך זמן רב מדי.
מן הזווית הקונבנציונאלית, יש היום סטטיסטיקות ומחקרים רבים המראים את הקשר הישיר בין טיפולי פוריות דרך הזרקות הורמונים, או טיפולים הורמונאליים שונים, כולל גלולות למניעת היריון למשך שנים רבות מדי, להתפתחות של סרטן השד.
הורמונים הם סיבה ישירה נוספת לסרטן השד, לכן לא תמיד יהיה הקשר הפסיכוסומטי מאחורי הסרטן, אלא טיפולים הורמונאליים הם הסיבה הישירה שגרמו לסרטן.
נקודה נוספת: נשים עם היסטוריה ארוכה וכרונית של דלקות ברקמת השד, הן עם סיכון גבוה למחלה זו.
בדלקות, (ארכיטיפ של “דלקת”: קונפליקט ומאבק בין שני כוחות הזהים בעוצמתם) רקמת השד משתנה ועוברת תהליך של נוקשות וגיבוש באזורים בהם הייתה הדלקת.
במקרים רבים רקמת השד חוזרת למקומה הקודם ומחלימה היטב, אך יש מקרים לא מעטים בהם רקמת שד לאחר דלקת שינתה את גמישותה, והפכה לגבישית, אז יש תשתית ליצירת פיברומות או ציסטות, והן התשתית לגידול סרטני, בעיקר אם יש ברקע שימוש בתרופות עם אסטרוגן.